לו שאלו אותי, הייתי אומר שחיבוק הוא לא רק תנאי הכרחי למכהנים בתפקיד מנהל.ת קהילה; הוא תנאי מספיק

 תחילה, גילוי נאות: זה לא יהיה מאמר רציני. אני מבקש לקחת במילים הבאות פסק זמן מהרצינות התהומית, שבה, מטבע הדברים הקשים והכואבים, דן החלק הארי של מאמריי, במקום הזה, שבו, כמאמר המשורר "מפרפרים חיינו". אני מבקש לשתף בהרהור ובתחושה.

לבד משמה, לא הכרתי את מנהלת הקהילה הקודמת שלנו. לא ראיתיה מעודי. לא נפגשנו, אף לא באקראי, אף לא פעם אחת במהלך כהונתה. אם אראה אותה, לא אדע מי היא. עבורי היא אלמונית. אני לא יודע כיצד היא ניהלה את הקהילה. אין לי מושג. לא נזקקתי לה. פעם בשבוע, בימי שישי, היא פרסמה מעין סיכום שבועי. שורות אחדות. זה היה הקשר היחיד, העקיף, שלי אתה.

גם את המנהל החדש אינני מכיר, לבד משמו ופרטים אחדים בעברו, כשהוא הוצג כמנהל החדש. אין לי מושג כיצד הוא מנהל את הקהילה. אף הוא, כקודמתו, כותב שורות אחדות לסיכום השבוע. סביר להניח כי גם את מנהל ,או את מנהלת הקהילה הבא(ה) לא אכיר. לא מן הנמנע כי גם אותם לא אפגוש בפרק הזמן שבין תחילת כהונתם לסיומה.

זה מודל ניהולי  שמשעשע אותי. אולי הוא ממאפייניה של ההפרטה. חדר האוכל ריק וסגור. אין מקומות מפגש צפויים. המפגשים אפוא הם אקראיים. ניהול מקוון, דיגיטאלי, היברידי.

נראה לי מוזר (ועדיין משעשע...) שניתן לנהל קהילה בלי להכיר רבים מחבריה. אם אצא מתוך עצמי ואנסה לראות את התפקיד בעיני הממלא אותו – קטונתי - נראה לי שמנהלי קהילה חיצוניים רואים את מהות התפקיד באופן שונה מהאופן שבו ראוהו מזכירי הקיבוץ.

מנקודת ראות של מי שזקוקים לאוזן קשבת, לתחושה שמישהו מאזין להם, מתייחס אליהם, נכון לסייע להם – ייתכן כי דווקא פנייתם אל מנהל חיצוני שאינו מכיר את עברם, את "ההיסטוריה";  אדם שלא שופט אותם לפי תדמיתם ואין לו "דעה קדומה" אודותם, מקלה עליהם. יכול להיות גם שדווקא בגלל עובדה זו, קשה להם יותר לפנות אליו. לימדוני זה מכבר- לכל דבר יתרונות וחסרונות.

בשורה זו מתבקש עוד גילוי נאות: גם למנהלי קהילה לפני ההפרטה (שנקראו אז מזכירי קיבוץ) לא נזקקתי.

בתקופה זו כל קהילה אנושית זקוקה יותר מכל לחיבוק. אני לא חושב שאחת הדרישות ממועמדים לתפקיד ניהול קהילה היא – יכולת חיבוק. זו יכולת מולדת, תלויית-אישיות. מצד שני יכול להיות, שזו, במידה מסוימת, גם תכונה נרכשת. הימים האלה מחדדים את הרצון ואף את הצורך בחיבוק.

לו שאלו אותי, הייתי אומר שחיבוק (הכלה) הוא לא רק תנאי הכרחי למכהנים בתפקיד מנהל(ת) קהילה; הוא תנאי מספיק. ודאי לי. שהרי כל השאר בלאו הכי יכול להיעשות ללא מגע יד, אפילו ללא קשר עין. זה עידן אחר, דיגיטלי, היברידי.  אין כמעט הדורים שלא ניתן ליישרם במסרון קצר בוואצסאפ; אין כמעט מחלוקת שלא ניתן ליישב אותה באמצעותו.

נ.ב. כאן מסתיים השעשוע.

קהילה קיבוצית. קשר עם מנהל הקהילה, די במסרנים מקור: (.saar.org.il)