אילו היה יוסקה אגסי כאן עכשיו, מה היה אומר? הניחוש שלי הוא שהוא היה אומר את אותם דברים שאמר כבר לפני ארבעים שנה

דודי, פרופסור יוסקה אגסי, היה המבוגר האחראי של ישראל, של המיליה הפילוסופי, של האקדמיה, ושל כל הקשר אחר אליו הגיע או נקלע. מעולם לא נזקקנו לו כפי שאנו זקוקים לו בימים אלה, ששום מילת תאור לא תתארם. פרויקט החיים שלו היה השאלה, מה צריך להיות הקשר בין הפילוסופיה לבין החיים? על כך יש שתי תשובות ידועות: הפנאטיזם והציניות. הפנאטיזם אומר, אסור שיהיה כל פער ביניהם כלומר, עליך לחיות בהתאם למה שאתה דוגל בו. רעיון זה, תמים ככל שהוא נשמע, הינו רעל שממית את חוש הפרופורציה, את אהבת האמת, את רגש האחריות, ואת האנושיות הפשוטה.

הציניות אומרת את היפוכו של דבר: הפילוסופיה לחוד והחיים לחוד: לא רק שאין שום קשר ביניהם, אלא אף אין אפשרות לקשר. גם רעיון זה הינו רעל שממית את חוש הפרופורציה, את אהבת האמת, את רגש האחריות, ואת האנושיות הפשוטה. הניגוד החד שבין הציניות לפנאטיזם מקשה על הבריות לראות את המשותף לשניהם שהוא, כמובן, השינאה לפרופורציה, לאמת, לאחריות ולאנושיות. שינאה זו היא היא העיקר בשתי ההשקפות האמורות, כפי שניתן לראות בכך שאותם אנשים המבטאים את האחד מבטאים את האחרת תדיר, לפעמים בתוך אותו משפט ממש.

מהי החלופה? החלופה היא המשך החיפוש אחר תשובה. התשובה היא איפשהו באמצע, כמובן, אבל איפה? למשל, מבחינה פילוסופית, אגסי דגל באחוות האנושות, כלומר היה קוסמופוליט, ומבחינה מעשית הוא דגל ברעיון הלאום הליברלי, כלומר האזרחי, היות שהוא מיישם רעיונות קוסמופוליטיים, ובכך הוא שואף לקוסמופוליטיזם, גם אם לעולם לא יגיע. באותו אופן הוא היה, מבחינה פילוסופית, אנארכיסט, ומבחינה מעשית דמוקרט, היות שהדמוקרטיה מיישמת רעיונות אנארכיסטים, ובכך היא שואפת לאנארכיה, גם אם לעולם לא תגיע.

אילו היה כאן עכשיו, מה היה אומר? הניחוש שלי הוא שהוא היה אומר את אותם דברים שאמר כבר לפני ארבעים שנה, וחזר עליהם בכל יום באזני כל מי שרצה לשמוע. בכל החזיתות אנחנו אבודים בשל העוינות לאחריות מדינית. עוינות זו מתבטאת בסירוב להכיר באומה הישראלית, בריבונות ישראל, באומה הפלסטינית, ובריבונות לבנון; ממילא נובע גם הסירוב להכיר בכך שישראל שרויה בסכסוך דמים הן עם האומה הפלסטינית והן עם לבנון, שהרי אינך יכול להכיר בסכסוך עם מי שאינך מכיר בקיומו; וממילא, הסירוב להזמין את שתיהן לשלוח את נציגיהן למשא ומתן מיידי לקראת הסכם שלום. נוסף על אלה הסירוב להזמין גם את סוריה ואת איראן לחתום איתנו על הסכם שלום.

אנשים אמרו, אגסי, אתה הוזה: האומה הפלסטינית והמדינה הלבנונית אינן מכירות בעצמן, ועוד פחות מכך רוצות שלום, ועוד פחות מכך מסוגלות לעשות שלום, שהריהן שתיהן שבויות בידיהם של ארגוני טרור. בקיצור: אין עם מי לדבר. ועל סוריה ואיראן בכלל אין מה לדבר, שהרי השינאה לישראל היא לב האידיאולוגיה המדינית של שתיהן. על כל זה היה אגסי מגיב במילה אחת: מדהים.

מה מדהים? זה: שאנשים טורחים להגיד לו את מה שהוא יודע ממילא, את מה שכל ילד יודע. והוא היה מוסיף: השימוש באי האחריות ובאזלת היד המדינית של האוייב כהצדקה לאי האחריות ולאזלת היד המדינית שלנו, הוא הדבר שיביא לחיסולנו.

כאמור, את הדברים הללו הוא אמר כבר לפני ארבעים שנה. מורו בענייני מדינה, הלל קוק, אמר אותם כמעט ארבעים שנה קודם. השאלה היא האם נתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. השאלה היא, האם לא מאוחר מדי כבר? מה היה אגסי אומר על זה? הוא היה אומר: אולי מאוחר מדי. אולי לא. חובתנו המוסרית להניח שלא ולעשות עכשיו את מה שנדרש. אך מה נדרש מאיתנו, האזרחים? על כך אפילו אני יכול להשיב: מה שנדרש הוא לדבר בינינו, בכל זמן ובכל מצב, עם כל מי שרוצה לדבר איתנו, על השאלה, מה נדרש מאיתנו, האזרחים. וגם כשתהיה לנו תשובה, לא לתת לדעתנו לנוח, אלא להמשיך ולשאול, ולדון בשאלה, ולדון בתשובות לה. אומרים: זה לא מספיק. על זה אגסי היה משיב, ואני מצרף את קולי לקולו: זה מה יש.

יוסף אגסי. על האזרחים לדבר ביניהם בכל מצב, גם עם מי שאין תשובה בפיו

(מקור: tau.ac.il)