סיקסק ליד השער, מעבר לגדר, בשטח החצץ שבין המדרכה לכביש, ממש על שפת הכביש סיקסקית הטילה ביצה ועכשיו יש לה אפרוח. סיקסקון. הוא נראה לי בן חודש או חודש וחצי, לא יודעת כמה מהר סיקסקים גדלים. הוא כבר מתרוצץ והיא רצה אחריו, שומרת. איך היא שומרת? טוב, לפני זה, קחו בחשבון שיש תנועה מאוד ערה בכביש כל הזמן. מכוניות, משאיות, נושאות דחפורים, כל הזמן. זה לא מזיז לה בכלל. התעלמות מוחלטת. ובלי להתאמץ. בלי מדיטציה, בלי יוגה בלי מיינדפולנס – כלום. בשבילה זה רעשי רקע. אפילו לא זה.

אפרופו רעשי רקע, נזכרתי בסרט ההוא על מנהל חברת בנייה שמחליט להרוס את השיכון הישן בברוקלין ולהקים שם מלון ומרכז מסחרי והמזכירה שלו (סנדרה בולוק) שנלחמת נגד המהלך הזה (אחר כך היא גם מתפטרת, אחר כך הם מתאהבים)  אומרת לו, איך אתה ישן בלילה? והוא (יו גרנט) אומר: יש לי ליד המיטה מכשיר שמשמיע רעש של ים. אז אולי כל התנועה בכביש נשמעת לה, לסיקסקית, כמו רעש של ים. 

זאת אומרת שהיא לא מפחדת שהקטנצ'יק ילך לכביש. אין לזה היתכנות, לפי דעתה. הוא מתרוצץ במתחם שבין החצץ לגדר של הקיבוץ והיא משגיחה עליו. היא לא כל הזמן רצה אחריו, וגם כשכן -  זה לא ממש אחריו. היא מסמנת לו את הגבולות. היא עומדת ומשמיעה לו קריאות. לך לשם, עכשיו לשם, תיזהר, אל תתרחק, עכשיו תחזור אלי, כל מיני כאלה, קריאות כיוון. היא לא מגבילה  את החופש שלו, היא רק תוחמת אותו. כשהוא בכל זאת יוצא מהתחום המדויק שלה היא מתקרבת לכיוון שלו. אבל משאירה את אותו המרחק ביניהם.

היום ראיתי איך היא משכיבה אותו לישון. הם התהלכו על החצץ, קצת הלוך ואז חזור כמה פעמים. עוד סיפור לפני השינה, עוד שיר וכשהאור התחיל להתכהות הוא בא והתכנס תחת כנפיה.

***

אחר כך קרה משהו  טבעי ומסתורי: תן אחד חצה את הכביש והתחיל  ללכת לעבר הגבעה שאני יושבת עליה. הוא התקרב לכיוון שלי ונבלע בין הקוצים. די פחדתי.  אחר כך הוא חצה את הכביש בחזרה (כנראה הרגיש בי) ורץ לעבר ההרים למקום שממנו תמיד שומעים את היללות שלהם ואף פעם לא רואים אותם. בכל אופן ראיתי אותו, קרוב וברור. כאילו יצא לרגע מתוך המקהלה המסתורית של  "יללת תנים נוגה תחצה דמי הליל" ובא להיפגש איתי באופן אישי. לרגע קיוויתי שזה זאב, אפילו. למרות שבאזור שלנו אין זאבים.

***

הסתיו הגיע.

באו החסידות הלבנות, באו החסידות השחורות, באו הדיות השחורות, באו השקנאים. התמרים בצבע דבש, בצבע יין, השירים של נעמי שמר, האור הכחול, האבק השוקע.

יפים השמים, יפים הקוצים העייפים, יפה הרוח, יפה האדמה. מי לא יראה כל אלה:

אריק איינשטיין, מיכאל חשין, מאיר'קה פעיל, אורנה פורת, מוטי קירשנבאום, אמא שלי, אבא שלי.

***

חרדלים ופרגים

מה קורה לחרדלים ולפרגים כשהלילה יורד. האדום של הפרגים מתחיל להיכנס לתוך עצמו ולהתכווץ יותר ויותר ויחד עם האור שנמוג כל שניה הוא מתכהה ונעשה אדום יותר וכהה יותר עד שכל האדום נכנס לתוך הכהה ובחושך רואים רק את התמצית של האדום שאם יוסיפו לה מים היא תהיה אדום של פרגים.

החרדלים מתפשטים. הצהוב שלהם מתחיל לרחף. הוא הופך לזהוב תלתלים ואחר כך הוא מתערפל ומשאיר שובל צהוב לבן בקצה התלתלים של הפרחים שלו והם מתחברים עם האור של הכוכבים.

סיקסקים. עוד סיפור לפני השינה, עוד שיר (מקור: nzbirdsonline.org)