אוי אם העזת לזרוק לפח שלויה של פרוסת לחם. משה היה נזעק: "אתה יודע כמה אנשים היו יכולים לחיות על זה"?...

משה איבד את כול משפחתו בשואה. הוא עצמו היה צעיר, חזק וחסון, והצליח לשרוד במחנות העבודה וההשמדה.

משה עבד עשרות שנים בענף הפלחה. הוא לא התחתן. לא היו לא קרובים בקיבוץ – וכנראה שגם לא בעולם. ביום השואה היו המטפלות מזמינות אותו והוא היה חושף בפנינו את "המספר הכחול". אם העזת לזרוק לפח האשפה שליד מכונת הכלים קרום של לחם, היית חייב לוודא שמשה לא עומד במקרה מאחורי גבך, כי אחרת... הלך עלייך. "עִברי" (זה היה הכינוי של משה לכול חבר), "אתה יודע כמה אנשים היו יכולים לחיות עוד יום על מה שאתה זורק...".

בהגיעו לגיל שבעים, הקצתה ועדת קשישים למשה מנקה. משה ניסה להתנגד – אבל ויתר. אלא שהמנקה הודיעה שכול עוד הרצפה מכוסה בעיתונים... וחוברות... וכול מיני... אי אפשר לנקות.

מרכזת הוועדה הציעה למשה להזמין בנגרייה מדפים. משה נעתר גם הפעם. מרכז הנגרייה בעצמו ביקר בחדר הצנוע והכין שרטוט. באותו יום מצא משה בתא-הדואר שלו הצעת מחיר רשמית מהנגרייה: "חמישה מטר רץ מדפים מעץ לבוד + פוליטורה ס"ה 228.60 ש.ח.".

משה המזועזע התפרץ לחדרי – חדר המזכיר (היינו נוהגים "להרים כוסית" מבקבוק וודקה ששמרתי במיוחד). הסברתי למשה שהנגרייה כבר מתנהלת באגף העסקי כ"מרכז רווח", ושמדובר בעלות החומרים בלבד, "לא כולל עבודה, שכר-דירה, ביטוח...".

משה שתק רגע ארוך ואחר-כך אמר: "עשרות שנים אני בקיבוץ, תמיד כיבדתי את ההחלטות, אף פעם לא ביקשתי דבר, אבל הפעם אתם מאלצים אותי לעשות קומבינה".

"איזו קומבינה?" תמהתי.

"מגיע לי ארון קבורה כמו לכול חבר?"

"בוודאי" הזדרזתי, "עד מאה-ועשרים".

"כול בני משפחתי נזרקו לבורות. ערומים, בלי ארונות ובלי תכריכים. אז אני מוותר לכם על הארון, אבל מהקרשים אתם תעשו לי עכשיו מדפים!"

ביום השואה הוא נהג לחשוף את "המספר הכחול". (מקור: ויקיפדיה)