בוקר גשום ועירום/ שכמות נרעדות/ נשמטות הכנפיים/ כ״ד נוצות נכרתו באבחה

על מה תכתבי הבוקר, אולי תנסי שוב ליצור שיר? אני שואלת את עצמי רטורית. במהלך החודשים האחרונים אני מנסה, בכל מאודי מנסה, במסירות, בעקביות, מתוך החתירה לחיים, מתוך רצון להיאחז במשהו. קמה במיוחד ברבע לחמש כדי ליצור מרחב שקט ליצירה, כך שתחומי העבודה והמשפחה לא יתנגשו עם הזמן האישי היקר.

אני מתפקדת אבל אצבעי מקלידה בגמגום, מחשבתי מוסחת ומקרטעת, המילים לא נמצאות לי, אני מתפקדת סביב המשימות ההכרחיות, בעיקר כאלה הקשורות לאחרים, והימים עוברים ככה איכשהו.

לעתים, בעיקר בתחילת המלחמה, אבל גם כעת מדי פעם, מגיעים אלינו אמנים המופיעים בהתנדבות ומפיחים שוב רוח אזרחית מפעימה ומרגשת בנפשות המותשות של רובנו. הערב הופיעה בחדר האוכל שלנו תזמורת גמלאי צה"ל. חברי התזמורת נוסעים ברחבי הארץ כדי לשמח ולעודד חיילים ואזרחים, מתארחים שפונו מבתיהם ומארחים ומעוניינים אחרים. חדר האוכל היה מלא למדי. התזמורת ניגנה שירים ישראליים והלהיבה את הקהל לשיר עם נגינתה. גרוני נחנק כמה פעמים: על ההתחלה עם נגינת "הביתה", ובהמשך עם נגינת "זמר הפלוגות", המרש של צה"ל ולבסוף "התקווה". הרוח הציונית והעוצמה שנדפו מהשירים הזכירו את מה שהיינו, את דמות הארץ כפי שחשבנו שהיא ונחבטו אל השבר האדיר שנפער בעקבות השבעה באוקטובר, אל שורת המתים המתארכת, אל החטופים הנמקים, הפצועים, המפונים, אל המשפחות של כל אלה ואל עוד ועוד מעגלים שבורים מלוא כל הארץ.

בוקר שלישי השבוע היה אחד ה"שיאים" הנוראים של כל התקופה הזו:

בוקר גשום ועירום

השכמות נרעדות

נשמטות הכנפיים

כ״ד נוצות נכרתו באבחה.

ובתווך הלאומי, הקיבוצי, גם שוועת היחיד, היחידה שאני, כל מה שעשיתי בחיי וכל מה שלא, מתנודד כעת על חוט השערה ברוחות האימה ואי הידיעה. ואני בכל זאת מנסה לכתוב, לתת לאצבע המקלידה שלי לשוטט בחופשיות, ללא מעצור.

בחוץ עולה הבוקר בוורוד עדין

אבל הדם שלי כלניות

הכול סביב שותת

גם הפריחה.