עזבתי את בית המלון בים המלח ויצאתי לחופשה של חמישה ימים בביתי בקיבוץ מגן, כולל גיוס בגילי המתקדם, לקטיף אבוקדו

 

חזרתי זמנית הביתה. חמישה ימים בביתנו בקיבוץ מגן. משונה לקחת פסק זמן מבית מלון ולצאת לחופשה בביתנו; חמישה ימין במגן...

 

הריח, המראה, האם זה הבית שלנו? לא היינו בו מאז השנה שעברה; מאז שמחת תורה, ה-7.10.23.

 

הצמחייה, זו שלא נבלה, הרימה פרא את ראשה כאילו אמרה לנו: "תתעודדו, יש התחדשות",

***

חטפתי הלם. לקיתי בשכחה. היכן בדיוק מקומם של התרווד והמלחייה. היכן הם מתחבאים מזה תשעים יום?. 

 

מזל שהבאתי איתי אוצרות  טבע מים המוות  המלח ורוח היצירה, נשמת אפי, הצילה אותי.

 

טוב, נבשל משהו. סיו, אישי, הביא ארטישוק. זה הדבר היחיד שאני יודעת לבשל. נשנשנו וזה החזיר לנו במעט את תחושת הבית.

 

בצעד מהוסס, הלכתי לקבל את פני הממ"ד. כאילו הזמן עמד מלכת. הממ"ד נשאר כפי שעזבנו אותו בבהלה. אם ניכנס, תהיה שוב בהלה. ואז עולים במחשבתנו הרבים שאין להם כלל בית וממ"ד.

 

צרעה מצאה לה מקום לבנות את בית החמר שלה דווקא בראשו של פסל התיש שיצרתי.

 

חתול יתום על הפח, ילל בייאוש. אולי הוא לא הכיר אותי, או אולי היה סתם רעב, כי מזמן לא היו פה אנשים שזרקו אשפה.

 

***

המחשב, טלפון בזק, שעון הקיר, שעימם ניסיתי לתקשר, גם הם קרסו וכעסו, כי מזמן אף אחד לא תיקשר איתם.

שואב האבק, גם הוא שבק. בעצם למה? האם גם הוא נעלב?

 

התגייסתי בגילי (86) לקטיף במטע האבוקדו הצעיר שלנו. נזכרתי שלפני 54 שנה, כן במאה הקודמת, היה באותו השטח הפרדס שהשקיתי. ולקטוף אבוקדו לצלילי הבום-בום מהרצועה, זו גם כן חוויה.

 

בדרך חזרה עברתי בנווה אשכול  שלנו. באמת לא נעים. לראות גן סגור.

 

ולבסוף, מזל  שמישהו בכל זאת דאג לנו והמטיר 130 מ"מ של גשמי ברכה.

 

החיטה צמחה, הסביבה הוריקה, וגם כלנית אחת צצה. תקווה...

 

קיבוץ מגן. מזל שמישהו המטיר גשמי ברכה (מקור: kibbutzvisit.com)