‏

 

אף פעם לא הייתי שותף לאווירת הייאוש, הנהי והזלזול בנוער הישראלי

 

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?

 

- יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.

 

- תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: התיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!

 

זו האמורטיזציה [=פחת] המקובלת של אידיאלים!

 

- פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקן אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קוניאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.

 

... מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.

 

... מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?

 

האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

 

***

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור הטיקטוק", לא ב"דור ה-z" ולא ב"דור ה-y". הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם לפני לא פחות מ-65 שנים. בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי", ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?

 

שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו "אתם נוער אתם?!". שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברום שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקיה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".

 

 

אברהם שפירא. "נוער חרא" (מקור: משפ' שטמפפר)

***

שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו". בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה". מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה", תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוק-אנד-רול מחו"ל.

 

כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן הייתה: "הבט קדימה בזעם!" הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?". הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פרסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון, שבהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים". "מסביב למדורה", שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.

 

באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העליה השניה והשלישית!

 

כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. כאשר חבריי ואני, חלוצי העליה השניה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, "היחפנים האלה", בעין שלילית וקיטרו אף הם על "הנוער של היום", השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות...

 

וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...

***

לפני שנים אחדות פרסמו בני הזוג עוז ותמר אלמוג מחקר על "דור ה-y", שהציג תמונה שלילית על אותו הדור. לא קראתי את המחקר במלואו, אך בעקבות מספר ראיונות בכלי התקשורת עם עוז אלמוג, שאותו אני מעריך ומוקיר כאחד מטובי הסוציולוגים בארץ, כתבתי, במאמר שכותרתו ככותרת מאמר זה, ש"אני בטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק".

 

בסדרת מאמריו ב-1959 סייג רפאל בשן את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים"?

 

עוז ותמר אלמוג. יש חלוצים הסמויים מהרדאר (מקור: FB)

 

שמונה שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.

 

41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".

 

כמו אמו, נעמי שמר, שממש שפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת", כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים".

 

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, שכתב שירי מחאה חזקים ובוטים. גם בשירו "כמו רקפות בין הסלעים" הוא אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העלייה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.

***

במלחמה הנוכחית, שוב התגלה "דור הטיקטוק" במלוא תפארתו. לוחמי צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינם נופלים במסירותם, באחריותם, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד כדי להגן על המולדת ועל אזרחי המדינה וכדי להכות באויב הנורא, מדור תש"ח. כאשר אני קורא את מכתבי הנופלים טרם מותם, והם מהדהדים את מילותיו האחרונות של טרומפלדור, אני נזכר במאמרו של ברנר "תל-חי", המסתיים במילים: " 'טוב למות בעד ארצנו' –?

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו".

 

האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השניה, ב"עופרת יצוקה", ב"צוק איתן" וביתר שאת במלחמה הזאת, שעוד אין לה שם?

 

אריאל הורביץ. ביקורת והרבה אהבה (מקור: FB)

 

עובדים אתי במטע באורטל בני הנוער הנפלאים של פנימיית "אדם ואדמה" שהקים ארגון השומר החדש באורטל. אני פוגש בהם בני נוער חדורי אהבת מולדת, חריצות אין קץ, משמעת עצמית ומסירות. כיו"ר מדרשת השילוב אני פוגש בחניכות וחניכים, דתיים וחילונים, שבמשך שנה וחצי, לפני גיוסם לשירות משמעותי ביותר בצה"ל, עוסקים יום ולילה בלימוד, בעיקר לימוד עצמי, של מקורות ישראל ושל הגות פילוסופית, מתוך מגמה להיות דור של תלמידי חכמים שיובילו לתיקון עולם ותיקון החברה הישראלית.

 

אלו רק שתי דוגמאות מתוך יוזמות רבות מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, ברפואה, בחקלאות ובביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשיה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים; תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותן והנה הייתה להן עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תוכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד.

***

לפני 45 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים; חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים"; כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, אף פעם לא הייתי שותף לאווירת היאוש ולנהי והזלזול בנוער הישראלי.

 

את מאמרי ב-2016 סיימתי בפסקה: " 'הבט קדימה בזעם' כתב רפאל בשן, מיואש מ'הנוער של היום', ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה".

 

ואכן, כולנו צופים בהשתאות וגאווה בדור הנפלא, שמצדיק בגדול את התקווה והאמונה שתליתי בו.