אוטוטו אני עוזבת את ביתי חזרה למלון בטבריה וזה כואב. לצד הכאב שבפרידה, זו זכות גדולה להיות פה ולהיזכר בעוצמתו של היש

 

סדר הדברים משתנה כל הזמן .

בכל דבר, מה שהיה בסדר לפני רגע יהיה ממש לא בסדר ברגע שאחריו ויחזור להיות יותר בסדר וכך הלאה. זה קורה בכל דבר וגם באובדן. הגעתי הביתה לשישבת. שלושה חודשים שלא הייתי פה, שלא ישנתי פה, שלא היינו משפחה ובית כפי שידענו.

 

אני יושבת ומתבוננת על סדר הדברים.

להיות מפונה זה אבל בפני עצמו ואובדן לא פשוט בתוך עולם האובדנים שבתוכי.

אני משוכנעת שכל מה שאני פוגשת אינו רק שלי והוא שונה בסדר הדברים מאחד למשנהו. מבסדר לממש לא בסדר, מממש לא בסדר ללאט-לאט מסתדר ונהיה בסדר, וחוזר חלילה, כי אין ברירה ואפשרות אחרת.

 

ובתוך הציר הזה של אלה שאיבדו בית ועד אלה שאיבדו את ביתם ויקיריהם הקרובים ביותר בשבת השחורה ישנם אינספור אובדנים. יש אבל:

של אלה שאיבדו את יקיריהם לפני השבת השחורה, של אלה שמלווים את יקיריהם סביב חולי שמאיים על חייהם, סביב אלה שאיבדו מקומות עבודה, קהילה, רופא שהכירו, מדברים פשוטים של שגרת יומיום ועד מותו של אדם קרוב ויקר שאיבדו.

 

אני תמיד כותבת שהאבל זקוק למקום ומרחב בטוח, אובדן טרי וגם אובדן של עבר נושא בתוכו אבל שאינו מסתיים. בתוך האבל יש כאב גדול, יש לא פעם כעס שורף, יש חוסר אונים, יש אינספור תהיות ויש שיח שממשיך להתקיים בתוכנו עם אלה שאינם.

 

תאריכים ומועדים, חוויות חסרות של יום יום, תהיות על מה היו אומרים ומה היו עושים ובכלל איך כל מה שקורה היה אם היו פה איתנו, מערכת יחסים שלמה שנדרשת בעל כורחנו להפוך ברגע הווה אחד לעבר שאין לו סוף.

 

 יתרה מזה, לאבל אין עתיד. לא יהיה עוד מה או זה שאיננו.

ואז שמתי לב שאחותי הנדירה נוכחת וחסרה לי בענק יותר מבדרך כלל ובחודש האחרון, בתוך הפינוי, גם אבא שלי הטוב תופס מקום שלא התאפשר לו כשנפרד מאיתנו;  וגם אחי האהוב שהעסיק אותי לבדו ללא שותפים מתוקף היותו הבכור גם למות. ואז גיסי. וחמותי. וחבר. ובני גרעין, של אז ובת גרעין שלא מזמן.

 

החיים כולם משתנים בסדרם והאובדן והאבל משתנים בהופעתם, אבל כולם בחיים זקוקים למקום ומרחב שיאפשר לאמת הבלתי נמנעת הזו ששמה מוות, שנמצא בכל אובדן , לתפוס מקום ולעלות את כל הכאב שמושך למטה לתהום לעלות למעלה כשאין מסלול עליה.

 

הכל חדש.

חדש שמלא ברסיסי עבר שאינם יכולים להתחבר חזרה באופן בו הם היו רוצים. באופן שבו היינו רוצים, כפי שזה היה לפני שאבד והפך לעבר בלתי נסבל.

 

אני תוהה בימים אלה עד כמה האבל הזה שלא מקבל מקום, עושה את דרכו להגיע. גם כשאין מרחב בטוח מוכר, שהרי הוא יעשה כל מה שצריך לקבל מקום.

 

אתמול בלילה הודיתי על הזכות להיות בבית.

משהו שלעולם לא הודיתי עליו בשגרה. הוא היה שם בסדר הדברים ואנחנו בו. המובן מאליו שנשבר באובדן ובאבל.

 

ומאז שפגשתי באובדנים שלי, כל אחד ומערכת היחסים שבו ומאז שאני עוסקת בליווי של אובדן ואבל אצל א.נשים שבוחרים להתבונן על עצמם ועל האבל שלהם, ובוחרים לרקום חיים מחדש, אני נזכרת איך מתוך התהום התחלתי גם לראות

.

לראות שמיים, לשמוע ציוצי ציפורים, כאילו הופיעו בחיי לראשונה, מערכות יחסים שעודם פה בין החיים, לראות אהבה שאינה מתה לעולם, לראות את היש בתוך האין.  בצעדים קטנים כל כך. זה לוקח זמן.

בהתחלה העובדה שהחיים המשיכו עוררה בי כעס, כי אצל מי שמאבד גם הכל נתקע בפריז במקביל והוא תופס את כל המקום.

 

התנועה הזו של לראות את החדש שהחיים הופכים להיות ואת החדש שאנחנו הופכים להיות, היא תנועה עדינה בין כאב של מוות ובין הצעידה שנמשכת בחיים עם כל מה שממשיך בהם, עם יופיים והכאב שבהם, עם כל מה שנשאר מאחור ועם כל מה שממשיך.

 

הם שזורים זה בזה,

הם נוכחים שניהם.

זה אובדן ובו אבל ובהם ומחוצה להם גם חיים,

הם אינסופיים.

הם ריקוד אינסופי של מה שאבד,

של מי שאיבד,

של מי שנשאר חי ורוקם לו חיים....

 

אוטוטו אני עוזבת את ביתי חזרה למלון בטבריה וזה כואב,

וזו היתה גם בה בעת, לצד הכאב שבפרידה, זכות גדולה להיות פה ולהיזכר בעוצמתו של היש. בבית ובמשפחה שלי, בביחד, ולהכיר בכך שאלה הם סדר הדברים, בתקופה זו, ברגע הזה, שגם הוא יהפוך בבוא העת לעבר, בתקווה עם עתיד טוב יותר לכולנו,

לכל מי שחווה אובדן ומתאבל,

לכל עם ישראל...

 

אני ממשיכה ללוות בזום, כרגע, בתקווה גם לחזור לחדר שלי בראש הנקרה למפגשים פנים מול פנים של כל החושים החיים.

מי ייתן ויגיע שבוע מיטיב עד כמה שניתן ושנפקח עיננו לראות את היש לצד כל מה שנגזל, עד שנחזור לסדר הדברים הנכונים עבורנו.

 

צילום פרטי: הכינרת, העננים והעצים, רוקדים ריקוד של טבע ביום חורף. אפור וקודר ובה בעת יפיפה.