מודעה משנת 1957, על טיול לרצועת עזה, הזכירה לי כיצד נכבשה פעמיים ביומיים וכיצד אנחנו תקועים בה עכשיו, מי יידע עד מתי    

 

את המודעה הזאת של הסתדרות הציונים הכלליים, אני זוכר ב-live, מודבקת על אחד מעמודי המודעות העגולים ברחוב בלוך בתל-אביב, סמוך למה שהיום הוא כיכר רבין. בעת ההיא, תחילת שנת 1957, שטח הכיכר היה שוליו של פרדס של אפנדי גדול, שעם השנים נעקר והפך לכיכר מלכי ישראל; כיום - בעקבות הרצח הנורא שהתחולל בה בנובמבר 1995 – שמה הוא "כיכר רבין".

 

טבעי היה שהסתדרות הציונים הכלליים תתלה את מודעותיה באזור הזה של תל אביב, שהוא כיום "הצפון הישן". הייתי אז ילד בן 11 וזכור לי שהשכונה הייתה של מצביעי "הציונים הכלליים" - מפלגה בורגנית של בעלי עסקים. הקבוצה של השכונה הייתה מכבי תל אביב. אוהדי הפועל, ההסתדרותיים, באו מאזורים אחרים, מערבה וצפונה מכאן.

 

לנו, כמשפחת עולים מעיראק שהגיעו לתל אביב ב-1952 מהמעברה, לא היו זיקות פוליטיות. ככל שזכור לי ההורים הצביעו יחד עם עוד שכנים מהעדה ל"ספרדים ציונים כלליים" - שזה כמו האגף הערבי של מפא"י, אבל יהודי. שליחי המפלגות השחילו לתאי הדואר פתקי הצבעה מטעמן ועם זה הלכו לקלפי. מכיוון שהיו הרבה פתקים מכמה מפלגות, הם גם  שימשו לצורך כתיבת רשימות למכולת, או לתזכורות אחרות. זה הספיק עד למערכת הבחירות שאחרי.

***

מבחינת תאריך המודעה, אנחנו כחודשיים אחרי "מבצע סיני" שישראל יצאה אליו ב-29.10.56, כדי להדביר את ה"פידאינים" (מחבלים בלשון ימינו) שחדרו מרצועת עזה לישראל, גנבו, הרגו ונהרגו; אבל פידאינים לא היו סביב תעלת סואץ שעד לשם הגיע צה"ל, והיום כבר ידוע שזו הייתה קנוניה בריטית, צרפתית, ישראלית, שנועדה למנוע מנשיא מצרים, נאצר, להלאים את תעלת סואץ. בשביל להילחם בפידאינים היה מספיק "אורנים קטן", לא כיבוש כל סיני.

 

***

בארץ שררה אופוריה. סיני בידינו. בן גוריון הכריז על הקמת "מלכות ישראל השלישית" ואפילו תוכננה הקמתו של קיבוץ דייגים בשארם אל-שיח'. חברים מגרעין ימי שיועד לראש הנקרה נשלחו להקים שם היאחזות, שתהפוך את המפרץ הפסטורלי לקיבוץ. אחד מחבריה האחרונים של אותה הרפתקה – משה תרזי מראש הנקרה – מצוי אתי כאן, במלון המפונים. הוא בן 90.

 

טיול לעזה. עלייתה ונפילתה של מלכות ישראל השלישית

***

אולי בלי שהתכוונה, כתבה נעמי שמר, ביוני 1956, כמה חודשים לפני כיבוש סיני, את "יום ח' בשבוע" - שיר של קץ לנשק ולחיילות, שכלל גם את השורה: "מלבנון עד גת/ נטייל בשבת/ ובסיני נקימה קיבוץ". זה היה  מיני ירושלים של זהב; נבואה שחייה היו קצרים. מכיוון ששמר ייעדה לאוטופיה שלה את יום ח' בשבוע, היא, כנראה, לא באמת התכוונה. יום ח' בשבוע טרם הומצא.

 

אנחנו בבית חווינו את כיבוש סיני באמצעות שפע תמרים טריים מדקלי אל-עריש, שגם הם אותתו על כוונותיה הרציניות של הממשלה לגבי המשך השליטה בסיני. הביא אותם אלינו, בג'יפ שקיבל מהמדינה, הדוד שלי - מהנדס מים במקצועו, ממתכנני קו ירקון נגב – שנשלח לפתחת רפיח כדי לבצע בדיקות הידרולוגיות. הוא היה צריך ללמוד משהו על מצב המים שאולי ישתו אזרחי מלכות ישראל השלישית, בבואם לשם.

***

ואולם בחלוף ארבעה חודשים מיום כיבוש חצי האי, הודיעו נשיאי ארה"ב ובריה"מ לישראל, בריטניה וצרפת שעליהן להסיג את צבאותיהן משם ושלוש המדינות צייתו בהכנעה. ב-8.3.57 פינה צה"ל את סיני – כולל את רצועת עזה - ושב לגבולות תום מלחמת השחרור.

 

כנראה היינו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. כרתנו ברית עם שרידי הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי בזמן שארה"ב ובריה"מ כבר חילקו ביניהן את העולם החדש ועל פיהן נשק דבר.

 

הפנטזיה היתה קצרת מועד והבחורים חיש שבו הביתה. מבחינת מדינת ישראל זה היה "רצועת עזה “take one – כיבושה והכנעתה במשך יומיים ו"התנתקות" בתוך ארבעה חודשים.

הכיבוש הבא יתחולל כעבור עשר שנים שקטות יחסית, במלחמת ששת הימים, וגם הוא יימשך יומיים.

 

אבל מאז עזה תקועה בגרוננו. פעם רצינו באמת לבלוע אותה: לתנועה הקיבוצית היתה תוכנית שנקראה "חמש האצבעות", קרי הקמת חמישה רצפים של ישובים שיפלחו את הרצועה מן הים מזרחה ויתקעו טריז בין הישובים הערביים שבתוכה. אני זוכר את ח"כ אברהם כץ עוז מרצה על התוכנית הזאת באספת קיבוצי ואת ראש הממשלה רבין בא לחגוג את איזרוח נצר חזני. הוא לא היה כזה "פיסניק" כמו שעשו ממנו באחריתו.

 

אחר כך בא גוש קטיף ו"דין נצרים כדין תל-אביב"; אחר כך, ב-2005, באה ההתנקות ולאחריה הפסקות האש שבין המבצעים שאפילו המחשב הצה"לי כבר לא זוכר את שמם. ברצועת עזה, כמו בפתחת רפיח בעקבות הסכם השלום עם מצרים, נוצר התקדים של החרבה עצמית של חבל ישובים שהקימה ישראל.

***

בעשור האחרון, מצעד האיוולת או מצעד התועלת של "מזומנים תמורת שקט", שבר שיאים והביאנו עד הלום. לא ינום ולא יישן שומר ישראל?? ובכן, שומר ישראל נם לו בנעימים, סיפר לעצמו שבעזה, במזוודות הכסף מקטר, לא בונים מנהרות, אלא רכבת תחתית – אפילו מהר יותר מאשר בישראל; ביבי פסק ואיש לא שאל. כך עד השביעי באוקטובר. עכשיו, גם אם נרצה ונוכל, ייקח לנו שנה ל"נקות" את עזה. יומיים זה היה פעם. ומי בכלל מבטיח שנוכל.

 

נחל עוז – זיכרונות ותמונות

לאחרונה נסענו לבית שטורמן, בעין חרוד מאוחד, לתערוכה: "נחל-עוז צילומים" (אוצרים: עפרה ברעם, גיא רז ורחל רינת היילינג).

 

נחל עוז היה "קיבוץ ילדותי", בזכות אחי שהיה מוותיקיו ונחשב "לנסיך הכותנה" – מחלוצי המגדלים בארץ. זה היה הקיבוץ הראשון של הנח"ל ("נחלאים א'  - מול עזה") וככזה – היה ילד התפנוקים של מפא"י: סוג של אצבע בעין לקיבוצי הפלמ"ח. הוא זכה להמון יחסי ציבור ואפילו לשיר שנכתב לכבוד עלייתו על הקרקע שממנו אני זוכר רק את השורות "נחל עוז ליבנו יעלוז". כתב אותן דן אלמגור ללהקת איילון, ששרה אז המון שירים פטריוטיים ומשמיצתה אותם, עזבה לארה"ב.

 

להיות אחד שיש לו אח בנחל עוז, נחשב בשעתו לייחוס בעדה שלי בקן צפון של הנוער העובד. מכאן הלך אחי "להגשים" בקיבוץ הכי מדובר אז בארץ ולדאבון הלב, מדובר גם כיום, בעקבות ה-7 באוקטובר.

מדגלים למטוס ריסוס. מתוך התערוכה (צילום ברוך רביב)

***

בסוף שנות החמישים של המאה שעברה הייתי ממבשריו של הקיץ בקיבוץ. לפי היום שהגעתי ידעו בנחל עוז שהתחיל החופש הגדול. לרוב ניצלו אותי שם כנער שליחויות. "תביא מהנגרייה, תיקח למסגרייה"...

 

פעם המוסכניק עמד לצאת ללימודים או משהו כזה, ונשלחתי לעזור לו לעשות סדר במוסך לקראת החפיפה עם מחליפו. הוא נתן לי לגרד עם שפכטל את שאריות השמן שהתקשה על רצפת חדר ההכנת. גירדתי  וגירדתי, עד שהתנקה. יצאתי משם מטונף ודביק, אבל בימים ההם זה היה "איני" להתלכלך בעבודה. בצוהריים, המוסכניק הגיע לקחתני לחדר אוכל. התיישבנו ליד אותו שולחן. ואז שמעתי אותו אומר לחברים: "זהו, הברקתי  את חדר ההכנות, עכשיו הוא נראה כמו חדש"...  

 

מנחל עוז זכור לי גם הסדר הקיבוצי הראשון בחיי; סדר ראשון בלי אבא, שהעדיף סדר "כהלכתו", אצל הקרובים. לי זה היה אירוע רב חווייתי.

 

***

בתערוכה בבית שטורמן חיפשתי את צילומיו של ברור רביב (ברוכי), שאותו הספקתי להכיר והוא כבר לא עמנו. ברוכי זכה לפרסום הרבה מעבר לגבולותיו של הביטאון התנועתי "איגרת". הוא כיכב גם ב"דבר", שהיה אז שם דבר. בתערוכה היו רק תמונות בודדת שלו, שתיים מהן מוצגות כאן.

 

תוגה של "פעם" חשתי גם למראה צילומיו של ורנר בראון, צלם מעוטר, שעלה ארצה ב-1946 ותיעד במצלמתו אירועים שהתרחשו במדינה מראשיתה, בהם גם תמונות מהיומיום של נחל עוז. כמה מהן הפכו לאייקוניות. הרבה מפורסמים היו בין מייסדי הקיבוץ.

 

התמונות האחרות של הצלמים משה גרוס, דנה אריאלי, וטום אורן דננברג, שיקפו שגרה קיבוצית, רובה מלאת חיים ותרבות. מי יודע אם ומתי תשוב. בתערוכה מוקרן גם סרט על תולדות הקיבוץ. חתיכת היסטוריה. אם טרם הספקתם, רוצו לראות. מחווה לעבר שמי יודע מה עתידו...

 

 קטיף כותנה בידיים. מתוך התערוכה (צילום: ברוך רביב)