השהות בבית הריק שבקיבוץ הריק השוכן באזור הריק, כמעט מושלם למיזנטרופ שכמוני. רק ששת הנכדים שאינם לצידי מעוררים בי געגועים לנורמליות שהתפוגגה מאז השבעה לאוקטובר

לילה אחד במלון מפונים, או שניים לכל היותר, הספיקו לי כדי להבין שאני נשאר בביתי מאוים החיזבאללה, ובלבד שלא אהפוך ל'לוביסט' (יושב לובי) שמביט במפונים אחרים - מבטם חלול - שמצפים לאחת משלוש הארוחות ואולי להופעה מזדמנת.

כבר שלושה חדשים שהקיבוץ הגלילי מערבי שלי שומם מאדם, למעט כיתת כוננות ויחידות מילואים מתחלפות, וגם הבית ריק ומאפשר שינה באלכסון ואבק שנערם על הרהיטים באין מפקחת ניקיון וסדר. כשאני לא מנציח נפילות על ההר ובעמק (נ"ט ובורקאן שלהם ופגזים שלנו) אני כותב מעט, אוסף ביצים במושב השכן, מבשל לעצמי ולשומרים בשער ובוהה (הרבה מדיי) בפאנלים האינסופיים בשלושת הערוצים (14 לא נכנס הביתה), כשמדי  פעם מבליחים הסרטונים שלי שמתעדים נפילות מפוקקות אוזניים.

את מקום החברים והילדים שפונו מהקיבוץ לבתי מלון בטבריה ובחיפה כבשו חזירי בר משוטטים, שיחים קוצניים שמתגוללים על המדרכות כאילו מדובר היה בעיירה טקסנית בסרט ישן, כלי משחית צבאיים וגם קלנועיות שעל מושביהן התמקמו חתולים מזי רעב.

לפני המלחמה שאף פעם לא די לה, התקשיתי לדחוס את שקית האשפה שלי לפח הירוק שהתמלא עד גדותיו. בחדשים האחרונים אני משמיע קולות התפעלות נוכח הריקנות, בהעדר שקיות הפסולת, והחלל שנוצר מהדהד את קולי למשך שניות ארוכות. מגרשי החנייה ריקים, האוטו האדום (של הדואר) לא בא היום וגם לא יגיע מחר ו/או בעוד שבוע. השליחים משאירים את החבילות בעיר הסמוכה, או בישוב מחוץ לאזור המאוים, ומי שמזמין אוכל נותר כאשר אפילו חצי פיתתו לא בידו.

מודה על האמת ...אני לא אמיץ גדול, גם אני נמלט אל הממ"ד כל אימת שנשמעת האזעקה, אבל בחרתי להישאר בבית הקיצוני שמשקיף אל מול בורקאן, כדי לא להתרגל לשלוש ארוחות+ספא מפנק+ ניקיון חדרים+ סיורים מאורגנים לקשישים ובעיקר לא למבטים האבודים של שוכני הלובי וחדר האוכל. למשך זמן בלתי ידוע אני חש כמי שהובטחה לו נחלת אבות המשתרעת על פני קילומטר ומשהו וכעת הוא חולש על מאות מבנים, דשאים וגינות, חתולים וחזירי בר, כוח צבאי , שדות מאופק עד אופק.

השהות בבית הריק שבקיבוץ הריק השוכן באזור הריק כמעט מושלם למיזנטרופ שכמוני, ורק ששת הנכדים שאינם לצידי - שלושה מהם בברקן שבשומרון ושלושה במלון 'חוף גיא' שבטבריה - מעוררים בי געגועים לנורמליות שהתפוגגה מאז השבעה לאוקטובר. אוקיי גם האישה שדוחקת בי מחדרה שבמלון לנקות ולכבס, להדיח ולאבק, לבשל ולא לנחור...למרות שהיא במזרח ואני בפאתי מערב.

האמת, אני חושש מהיום שאחרי ... פחי האשפה יתמלאו שוב, מגרשי החנייה ימלאו מכוניות, שאון השכנים יגבר על רעש הרקטות ושוב לא אהיה "בעל האחוזה" שהייתי בזמן המלחמה.

כבר שלושה חודים הקיבוץ שומם מאדם (מקור: ויקיפדיה)