חברי המזכירות שהתכנסו בבית העלמין, עמדו דוממים ואובדי עצות מול הבור הטרי שזה עתה נחפר ליד מצבתה של שולה

 

חיים ומוות, אהבה וקנאה: ארבע אבני היסוד מהן מורכב הקיום האנושי, ארבעה גרגרים שמהם נובטים הסיפורים כולם.

 

איש היה בקיבוצנו, חנן קריספין שמו. חנן היה מה שקרוי "חבר מהשורה", לא גבוה ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, לא ישר ולא עקום, לא חכם ולא טיפש, לא קופץ בראש ולא נחבא אל הכלים... רק בתכונה אחת התבלט חנן, עוד בטרם הפכה הקבוצה לקיבוץ: הוא היה "רדוף שמלות". כן, "רדוף" ולא "רודף".

 

אלוהים חנן את חנן בתכונה טמירה שגרמה לכול הבחורות להימשך אליו כמו דבורים לפריחת ההדרים. וחנן רדה את הדבש. ללא שום מאמץ, כאילו בהיסח הדעת, כדבר המשורר: "היום חנה מחר פנינה...".

 

כול יפי הבלורית והתואר אימצו את מוחם לשווא לפענח את סוד הקסם. חנן עבד בענף המדגה. החברים היו מושכים את הרשתות העמוסות קרפיונים, מבוססים בבוץ עירומים כביום היוולדם. עובדי הענף שראו את חנן במערומיו, דיווחו שאין שום הצדקה פיסיולוגית מיוחדת לסוד המשיכה המופלא.

 

בשעה שעלתה החבורה להתיישבות בנקודת הקבע והוסדרו עניינים שונים שעד אותה עת היו פרוצים למדי, הוחלט שלמען הסדר הציבורי יש למסד גם את העניין של חנן. שולה קיבלה על עצמה באהבה את "דין התנועה", וגם חנן נענה. כדי לקבע את העניין במסמרות, הוזמן רב מהעיירה הסמוכה אשר ערך לזוג הצעיר חופה וקידושין כדת משה וישראל.

 

חנן ושולה היו נשואים באושר ארבעים שנה. הולידו בת ובן ואף זכו לנכדים, אבל אז חלתה שולה ומתה. חנן כבר היה כבן שבעים שנה, אבל עד מהרה התברר שלא נס לחו ולא פג קסמו. לנוכח עיניהם המשתאות של הוותיקים, שוב נראו נשים משחרות לפתח דירתו הצנועה של חנן. רבקה, אחת מאותן בחורות שכרכרו סביב חנן בימי בחרותו – ועתה אלמנה גם היא – "תפסה פיקוד", ועוד בטרם יצאה שנה מיום התאלמנותו, כבר עברה לגור עם חנן בדירתו.

 

סיפורנו יכול היה להסתיים כאן ללא רעש וצלצולים, אלמלא פשט גם חנן רגליו לילה אחד – ומת. ארבע שעות לפני מועד ההלוויה, התפרצה רבקה בסערה אל חדר המזכיר.

 

"היה לא תהיה !!!" צעקה רבקה בקול שהרעיד את הכתלים, "לא יקום ולא יהיה! עד לשופט השלום אלך, צווי מניעה אוציא... אתם עוד תראו...". היו שם עוד צעקות וחלפו דקות אחדות עד שהצליח המזכיר ההמום להבין במה מדובר והזעיק את מרכז הבניין.  

 

"אמת," אישר מרכז הבניין, "חפרנו את הבור ליד קברה של שולה. חנן ביקש זאת ממני באופן מפורש. הוא אפילו נעץ שם במו ידיו שלט קטן – 'שמור לחנן'."

"אין לכם כול זכות," צעקה רבקה, "וגם לא לו. לצידי נפח את נשמתו, ורק לצידי יקבר ולא לצד שום אישה אחרת."

 

המזכיר הצעיר פכר את אצבעות כפות ידיו. הוא לא מצא בתקנון הקיבוץ תשובה לצרה הזו (תרתי משמע). המזכיר מיהר לכנס ישיבה דחופה של המזכירות בבית העלמין. חברי המזכירות עמדו דוממים ואובדי עצות מול הבור הטרי שזה עתה נחפר ליד מצבתה של שולה.

 

"ומה כאן?" שאלה חנה, מרכזת ועדת החברה, והצביעה על המרווח שבין הבור של חנן ומצבת קברו של החבר יוסף פריד ז"ל. "שמור לאשתו צילה," השיב מרכז הבניין.

"אם כך, יש פתרון," פסקה חנה, "המקום לימינו של חנן יישמר לרבקה, ואני אשכנע את צילה להיקבר במקום אחר, אפילו אם יהיה עלינו להעתיק את קברו של יוסף בעלה."

 

וכך היה. היום ניתן לראות בבית העלמין הקטן והנאה שלנו את קברו של חנן, מעוטר בפרחי ציפור גן-העדן, משמאלו קברה של שולה, מימינו קברה של רבקה – כולם מנוחתם עדן.

 

 איור: ענת פלד