הוא סיים לבדוק את לוח החשמל, לא מצא בו דבר שיצדיק את המשך שהייתו בביתה, ופנה ללכת לביתו. חכה, היא אמרה, יש גשם חזק בחוץ

 

סמדר מיששה את האוויר. אני לא מאמינה. הרגע עבר פה פרפר. אתה לא תאמין. לאוויר שעבר בו פרפר יש נוכחות. אני יודעת. היא חוותה ריגוש דק וניסתה לדייק את רישום מעופו: האם נוכחותו להרף עין וכהרף אין, היא אהבה, כאב, געגוע. ואולי עוד. והוא אמר לה: תראי איזה יופי השקט. אהבת נעוריה.

 

סמדר לא תשכח לעולם את הפסקת החשמל בכיתה ד', כאשר רעמי אלוהים הרעידו את גג בית הילדים וגשם חריף שטף את הקיבוץ. כמו נקרעת מחלום, התעוררה, מבועתת, נשכה את הכרית ואת השמיכה, אימא'לה היא צעקה, לעולם, נשבעה, לא תשכח את העלבון שהטיחו בה מילותיו של יובל, מה את תינוקת שאת צועקת אימא'לה?. לעולם היא לא תסלח לו, נשבעה פעם נוספת, על כך שבמקום לחמול עליה, אולי אף לקום ולחבקה טיפה, הוא לעג לה. הכי לא אסלח לו בגלל שהוא נתן לי להרגיש שאני לא סתם פחדנית חושך.

 

שנים, והיא כבר בתוך הנעורים, פגשה את העלבון בכל ייצוג של גשם חזק; באחד התשבצים שפתרה, כמעט כל ילד היה יודע שהתשובה להגדרה בת מלה אחת לגשם חזק היא – זלעפות, אבל המלה הזו היתה תקועה לה, כטיפת דיו שלא יוצאת מהעט, כמו מלה בלתי הגויה שעומדת כבר על קצה הלשון אבל לא יוצאת מהפה. גשם חזק. גשם עלבונות.

והיה הגשם הגדול, אולי הכי גדול, שירד מעולם בקיבוץ, כאשר שניהם יצאו מחדר האוכל אחרי ארוחת צוהריים, הוא עם מטרייה והיא בלעדיה. הוא הציע לה לחסות תחת גגו הארעי  והוסיף קריצה להפיכת המלים לשידול. והיא, אף שלא היתה לה, לכאורה, כל סיבה לסרב להצעתו, מצאה ניסוח שלא יישמע כתירוץ אלא כהסבר, ורצה, בוכה גשם, אל ביתה. איך הוא מעז, החצוף.

***

החיים מגלגלים עצמם כך שיש בהם גם משהו סמלי באופן שבו אנשים הופכים להיות מי שהם. לימים נעשה יובל לחשמלאי של הקיבוץ. הוא התחתן עם יולי, בת גרעין קופצנית, היחידה מהגרעין שנתקעה כאן, כמו שהגדירו אותה, ולהם שתי בנות ובן.

 

על המדרכות, בשיחות הסרק, דיברו לפעמים מי מהאנשים על כך שכל שנה יולי יוצאת לסמינרים מוזרים, פעם לשתיקה ופעם לנשימה, והתפלאו איך זה שלמרות כל הסמינרים הרוחניים היא נעשית יותר ויותר דברנית, תזזיתית וסוערת. והיו מי שתהו: אולי היעלמויותיה אינן אלא סיפורי כיסוי? פעם העזה סמדר לשאול אותו: נו, איך זה להיות נשוי?

 

סמדר כמעט התחתנה אבל לאחר שחולקו ההזמנות וההכנות לחתונה (עם אחד, בני, צעיר עם 'נגיעה דתית רכה', כפי שתיארה אותו באוזני חברה טובה) היו בעיצומן, משהו בה נסדק ואחר כך קפא ועוד אחר כך, שבוע לפני מועד החתונה, היה לה ברור שאו שהיא דנה עצמה, כבר מתחת לחופה, לבכייה לדורות, או שהיא אוזרת אומץ, לוקחת נשימה עמוקה, סופרת עד עשר, עושה את המעשה הנכון והמכאיב אבל מטהר, ומודיעה על ביטול. מעולם לא נישאה.

הוא ניסה לשכנע את עצמו כי הסיבה שהניאה אותה מחתונה היה לתת לעצמה ליהנות מרווקותה. היא חששה לאבד את החופש הכי גדול של חייה, את חירותה.

 

לימים, במפגשים מזדמנים, בפעמים שנקרו במקרה, לכאורה, זה מול זה, כאילו כוח סמוי תזמן אותם להיקרות יחדיו, ניסה יובל לדבר על אודות הלילה ההוא.

 

לימים סיפרה לפסיכולוגית שהיא בסך הכל לא רצתה להרגיש רועדת ואבודה בגשם שהפסיק את החשמל אפילו באור הכי קטן, מעל הכיור, במטבח, כדי שאפשר יהיה לראות את הדרך לשירותים באמצע הלילה.

 

מה שהכי משגע אותי אמרה אל האישה יודעת הנפש, כסופת שיער ועגמומית, שאני לא מוכנה להודות בפני עצמי שאני נמשכת אליו.

 

בתורנות חיסול אחת, לפני שכמו על פי אות הלכו שניהם להוריד את מתג החשמל בחדר האוכל, הוא אמר לה, זוכרת מה סיפרו על מיכל ועל שאולי?

שניהם יחד תחת שמיכה אחת בהפסקת החשמל.

היא אמרה שאלה: נו?

 

ואיך קינאה במיכל, את זה לא סיפרה, שהמיטה שלה היתה על יד המיטה של שאולי, בחדר החמישי בבית הילדים, שבכל פעם כשהייתה הפסקת חשמל (והיה מישהו שהיה מוכן להישבע כי זה קרה גם בלילות שבהם לא היתה הפסקת חשמל) היא התיישבה על המיטה, התיישרה, על בהונות ריחפה שלושה צעדים וחצי, הפשילה מעל שאולי את השמיכה, נשכבה וכיסתה את שניהם מפני החושך הרועש של הגשם שהפסיק את החשמל.

גשם כבד ירד. כל גשם זלעפות פותח את פצע עלבונה (מקור: shutterstock)

 

 

***

ערב אחד שטף גשם כבד את הקיבוץ. כל גשם זלעפות פותח בה את פצע עלבונה. בסביבות השעה רבע לאחת-עשרה, שעה שצלצול טלפון בה מקפיץ, צלצל הטלפון הסלולרי של סמדר.

יובל אמר משהו על בדיקת ההארקה ועל תלת-פאזי ועל לוח ישן ועל בדיקת מתגים ופקקים קופצים ומה עלול לקרות למערכת אם הגשם עוד יתגבר.

 

איש לא ראה את הבעת התימהון וההשתאות שהתעבתה על פניה. היא המהמה וגמגמה, תראה.... כבר מאוחר.... אולי מחר...

בתשע דקות לאחת עשרה הוא הקיש על דלתה, נוטף גשם.

לפני החשמל יובל אמר: נו.

הוא שיווע לגעת בה.

שתיקה.

זוכרת את הפסקת החשמל ההיא? כמה זמן עבר.

מצטערת אמרה, עכשיו יש לי הפסקת חשמל.

 

הוא סיים לבדוק את לוח החשמל, לא מצא בו דבר שיצדיק את המשך שהייתו בביתה. היא נתנה לו מגבת קטנה לייבש טיפה את הרטיבות ששטפה אותו, והוא אמר שהכול פיקס.

לילה טוב, אמר והביט אל תוך עיניה.

 

הוא ניגש אל הדלת, פווח אותה. חכה, אמרה. יש גשם חזק בחוץ.