אני תוהה איך תיראה יום אחד החזרה לישוב שאוכלוסייתו התפזרה. מאז הלם ה-7 באוקטובר, אנחנו בדבוקות, כמעט שכחנו מה זה להיות לבד

מתקרבים לסגור חודשיים במלון. למרות התנאים הנוחים, החברותא והחוגים, התחילה עונת הנדידה. יש "ציפורים" שמתעופפות מכאן, יש שנוחתות. עוזבים ותיקים ובאים חדשים. נכון, כלוב זהב, אבל כלוב. מלון זה מצוין לשבוע; חודשיים - זה לא פשוט. צריך להתאוורר. בדרך כלל נתוני הקליטה חיוביים; יותר מצטרפים מאשר עוזבים. היא קשורה גם לפתיחת כיתות בבי"ס באזור.

האופציה הפופולרית לעוזבים – שכירת דירה באזור נהריה. נראה שזו גם אופציה משתלמת. שילוב הנעים עם המועיל. אם השגת דירה ב-5000 ₪ לחודש והמדינה מפצה ב-12,000 ₪, משהו מזה נשאר בכיסך, במקום שילך לבעלי המלון.

מכיר את החישוב הזה ולא בא לי לעזוב. גם  לזוגתי - לא.

אחד השיקולים שלה להישאר, הוא הפטור מצורך לבשל, כאן יש פנסיון מלא. את הזמן הפנוי היא ועוד חברות ממלאות בעזרה בחדר אוכל. ממש כמו פעם, אפילו שנמאס להגיד "כמו פעם". אצלי זאת הלאות. חוסר החשק להתנייע. העבודה מול המחשב שמשכיח ממני כל דבר, משכיחה גם את הדילמה הזאת. לפעמים, אכן, "העבודה משחררת". גם מהמחשבות על המלחמה. חדר ההנהלה כאן, שהוא ריק בדרך כלל, משמש ברווחה את כל בעלי המחשבים הניידים "שעובדים מהבית".

***

בכל הקשור לדיווחי המלחמה, עשיתי "ניקוי פאנלים"; הפסקתי לראות את הפאנלים בטלוויזיה. הכל דומה. כך אני גם נמלט מהפטריוטיות הדביקה שמרעיפות הפרסומות של החברות הגדולות והבנקים. אין מצב שהם לא ידעו לעשות ממנו כסף. עייפתי גם מהדרמות על "החטוף שמדבר לראשונה על ה-הכל" ועוד יותר מ"נצא לפרסומות, עוד דקה (שהיא 240 שניות) נשוב". אני מפקפק בתקפותן של כרזות של "ביחד ננצח" שלוכדות את העין מכל עבר. הן בעיני כמו שריקה בחושך; אשליה של העלמת החרדות. זהו יחד פריך. זמני.

 במלחמת יום כיפור הביקוע והפריצה לרחובות החלו שלושה חודשים מתום המלחמה. ב"חרבות ברזל" זה יקרה מהר יותר ובעוצמה גדולה בהרבה. ההלם ממה שקרה עדיין מגן עלינו. כשהוא יתפוגג וכשכאילו נחזור לשגרה, תתחולל רעידת האדמה: 9 בסולם דיכטר.

אני מהרהר גם איך תיראה, יום אחד, החזרה הביתה, לישוב שאוכלוסייתו התפזרה. למרות הגעגועים של כולנו, אלה לאלה, אני חושש שזאת לא תהיה אידיליה. לא נהיה אותם אנשים. עוד לא התנסינו בחזרה לבדידות אחרי אירוע כזה, ובקיבוצים היום יש בדידות. אבל, לעזאזל, שהזמן הזה יבוא; שנדע איך הוא נראה.   

האקוודוקט ובית העלמין. ארץ, בעלים רבים היו בה (צילום: עזרא דלומי)

***

זמן ההתרעננות שלי הוא בצעידה של שעה בין בתי העלמין של לוחמי הגטאות ורגבה, לאורך שרידי האקוודוקט שהוליך פעם מים ממעיינות כברי והסביבה אל ליבה של עכו העתיקה. ב"לוחמי", אני מזהה קברים של גיבורים מיתולוגיים ממרד הגיטאות; ברגבה – קברים של חברים שדרכינו הצטלבו בכל מיני פעולות אזוריות; בעיקר "פריצל" אורנשטיין המיתולוגי, שהיה מעין המוכתר של הישוב. אני מזהה גם את שרידי גן השעשועים שבנה במו ידיו, בגיל מאוד מבוגר, בימים שגני השעשועים עוד לא הגיעו מוכנים להרכבה, אלא מתוצרת עצמית. כשבאתי לבקרו פעם, ראיתיו תלוי על עמוד – נאחז בו ביד אחת וביד השנייה מרתך. אני במקומו, הייתי מסתחרר.    

האקוודוקט שנבנה שלוש פעמים בשלוש תקופות  – בגרסתו האחרונה בתחילת המאה ה-19 - מעורר את התפעלותי מיכולת התכנון והדיוק בזמן שלא היו תצלומי אוויר, מנופים וכלי מדידה רגישים. איך הצליחו לשמר שיפוע של חצי אחוז לאורך קילומטרים רבים... ואיזה מסכנים הבנאים שלא היה להם ועד עובדים, הסתדרות והגנה מקצועית. זה נכון, כמובן, לעוד הרבה מונומנטים שהוקמו אי אז בעבודת כפיים, בלהט של קדושה ומאימת השליטים. הצעידה הזו גם מעלה בי הרהורים לגבי מספר הבעלים שהארץ הזאת החליפה וכמה דם הוקז ועוד יוקז עליה והאם אנחנו נהיה הבעלים שלה לתמיד.

משהו על המלחמה עצמה. כמוכם גם אני יצאתי הלום ומזועזע מאירועי ה-7.10, מההתקפה על ישובים שתושביהם שייכים למחנה השלום, לתומכי "פתרון שתי המדינות", אולי כדי להוריד אותנו לקרקע המציאות. הלהט לשחוט, לשרוף ולטבוח, לא נולד ב-7.10. יש לו שורשים. הוא בא לזרוע אימה; לומר: "מקומכם לא כאן". מה שבעינינו הוא "רוע מוחלט", בעיניהם הוא מצווה. השורשים לכך בסרטון הזה.

***

נקודה אופטימית לסיום: ערביי ישראל התעלמו מכל הקריאות אליהם להצטרף למערכה, בין אם באו מצד חמאס, בין אם מצד עזמי בשארה, באמצעות הערוצים שהעמידו לרשותו מארחיו הקטרים. גם חברי הכנסת הערבים שנהגו על אוטומט, להצדיק את הצד הפלסטיני, שקטים כעת. זאת יותר מנקודת אור באפלה.       

המשך יבוא.