נגיד שאני מנהיג ישראל, ואני משוכנע ב-999 פרומיל שהשלום אינו אפשרי: מה מחייב אותי הפרומיל האחד שאני טועה?

כל שאנו אומרים הוא, תנו צ'אנס לשלום (ג'ון לנון).

האופטימיסט, מספרת הבדיחה, אומר: עולמנו הוא הטוב שבעולמות האפשריים. הפסמיסט אומר, חוששני שאתה צודק. נזכרתי בבדיחה זו היום כשחבר אמר לי שאני נאיבי, כלומר אופטימי בצורה לא מציאותית. הרבה קראו לי כך. לאחר בירור קצר תמיד התברר שאני פסימי יותר מהם. למשל, יש שאומרים שאירגוני הטרור מבינים רק כוח, ואילו אני סובר שאירגוני הטרור לא מבינים אפילו כוח.

או שאומרים הכל אינטרסים, ואני אומר, הלוואי. או שאומרים שלפני ששלום יהיה אפשרי, נדרש שיעברו לפחות כמה דורות מן הטראומה של 48, ואני חושב, כי בזמן שעבר גם הם וגם אנחנו עשינו אלה לאלה עוד טראומות כה רבות, כולל הטראומות הנוכחיות שהן קשות  מאלו של 48. ויש טוענים שלנצח נחיה על חרבנו, ואני חושב שאולי בקרוב נחוסל, כי לא עוד הרבה זמן יהיה בחרבנו די כדי שנוכל להמשיך ולחיות עליה.

***

אז למה אני נאיבי בעיניהם? הפניתי שאלה זו אל כמה מהם. השיבו: אתה מאמין בשלום. לא הבנתי: האם הכוונה שאני מאמין בחיוניותו, או שמא הכוונה שאני מאמין באפשרותו? כן, אני יודע: יש כאלה שמאמינים שהשלום אינו חיוני. אין לי עימם עניין. אז נשארו אלה שאומרים לי שאני נאיבי כי אני חושב שהוא אפשרי. מוזר: איני חושב כך. בכל פעם ששואלים אותי אם אני מאמין שהשלום אפשרי, אני משיב שלא. מדוע איפוא אומרים לי שאני מאמין שהשלום אפשרי?

מתברר שאנשים חושבים שמי שדוגל בחיוניות השלום ממילא מאמין באפשרותו: כביכול אסור לומר על דבר שהוא חיוני אם אינך מאמין שהוא גם אפשרי. אני אומר לא רק זאת, שהשלום הוא חיוני, אלא אף זאת: שתפקיד ההנהגה המדינית של ישראל להכריז כי מטרת המלחמה הנוכחית היא – בנוסף להחזרת החטופים ולעשיית צדק עם הפושעים, מה שמובן מאליו – היא להחליף את ההנהגה הפלסטינית הפושעת בהנהגה אשר איתה ניכנס מיידית למשא ומתן רציני על שלום. אומרים לי, באמת, מה הטעם להכריז על מטרה שאינינו מאמינים באפשרותה?

השאלה האחרונה נשאלת כשאלה רטורית. אשיב עליה ברצינות. הטעם שבהכרזה על כך כי השלום – או המשא ומתן לקראת השלום – הוא מטרת המלחמה, גם כאשר אין מאמינים כי הוא אפשרי, הוא כדלקמן. ראשית: זוהי אחריותה של הנהגה מדינית כלפי האומה של אזרחי אותה מדינה. שנית, זה יחזק את התמיכה והלגיטימצה הבינלאומית בישראל. שלישית, זה יחזק את התמיכה והלגיטימצה גם בתוך ישראל, וממילא יתרום תרומה משמעותית לליכוד העם. רביעית, זה עשוי להוות תמריץ לצד השני להיכנע.

אמנם הצד השני הצהיר כי לא ייכנע, אבל מה אני יודע. וחמישית, יכול להיות שאני טועה כשאני אומר שהשלום אינו אפשרי. כשאדם חולה במחלה קשה וכל הרופאים נואשו ממנו, הוא מנסה הכל, כולל דברים שהוא לא מאמין בהם.

פסגת קמפ-דייוויד. ויתורים לכתובת הלא הנכונה (מקור: ויקיפדיה)

***

 אפשרות הטעות היא חלק ידוע מן המצב האנושי, ומי שמכחיש אותה אינו יכול להתהדר בכך שהוא מציאותי. יתרה מכך: הדינמיקה של נבואה שמגשימה את עצמה, אף היא חלק ידוע מן המצב האנושי. בכך שאנו מתייחסים אל דבר כאפשרי או כלא אפשרי, אנו הופכים אותו לאפשרי או ללא אפשרי. זהו אחד הדברים הראשונים שהורים מלמדים את ילדיהם, מאמנים את מאומניהם, מטפלים את מטופליהם ויועצים את נועציהם. נגיד שאני מנהיג ישראל, ואני משוכנע ב-999 פרומיל שהשלום אינו אפשרי: מה מחייב אותי הפרומיל האחד שאני טועה? השיב על כך ג'ון לנון: כל שאנו אומרים הוא, תן צ'אנס לשלום. זה כל מה שאנו אומרים. לא "תאמין בשלום". לא "̤ה̤יה מוכן לעשות ויתורים כואבים עבור השלום" – כאילו שיש ויתור כואב יותר מהויתור על חייהם של ילדינו – אבל אפילו זה אינו נדרש. רק תן צ'אנס לשלום.

אנשים אומרים לי: על מה אתה מדבר! נתננו להם הרבה יותר מצ'אנס אחד. מי שאומר כך החליף נושא, כי אין מדובר בלתת להם צ'אנס – אלא לתת צ'אנס לשלום, שזה להם ולנו, אם תרצה, ולילדינו ולילדי ילדינו. אנשים מזכירים לי איך אהוד ברק היה מוכן לעשות ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינאים בקמפ דייויד. זאת לא אמת: הוא היה מוכן לעשות ויתורים מרחיקי לכת לא לאומה הפלסטינית אלא ליאסר ערפעת אשר הצהיר שהוא אינו מוסמך לשאת ולתת בשם האומה הפלסטינית אשר למעשה הוא מעולם לא הכיר בה. תאמר, אין זאת אשמתנו שהפלסטינים בחרו נציג שאינו מייצגם, ואין זה מענייננו להתערב בענייניהם הפנימיים. הא! אנו עושים זאת ממילא כל הזמן. תאמר: יש פה שיקולים קשים וסבוכים וכולי. אמת. שעל כן יש לשאול,  מה עושים כשישנם שיקולים קשים וסבוכים וכולי. תאמר: אין אומה פלסטינית, שהרי אנחנו יצרנו אותה. אומר, נראה אותך חוצה כביש סואן ברמזור אדום, שהרי לפי הגיון זה גם מכוניות אינן קיימות.

***

גם אם יתגלה אלוהים להנהגתנו ויאשר לאנשיה כי לעולם לא יוכל להיות שלום בין ישראל לבין האומה הפלסטינית, עדיין אחריותה של הנהגתנו להכריז כי מטרת המלחמה – בנוסף להחזרת החטופים ולעשיית צדק עם הפושעים, מה שמובן מאליו – היא להחליף את ההנהגה הפושעת בהנהגה אשר איתה ניכנס מיידית למשא ומתן רציני על שלום. זוהי הכרזה על מטרה, ועל כן לא נדרשים לה תנאים מוקדמים. כל יום שבו אין הנהגתינו עושה כן הוא יום בו היא אינה מקיימת את אחריותה העליונה כלפינו, כלפי ילדינו, וכלפי ילדי ילדינו. אך יותר מכל היא אינה מקיימת את אחריותה כלפי החיילים המוסרים את נפשם עבור מדינה שאינה מוכנה להציב מטרה מדינית לקורבנם.