כך פרחה והתקלקלה האהבה בצל החנוכייה שמעל מגדל המים

 

ערב אחרון של חנוכה. חסידה הניחה – ובצדק – שכל הקיבוץ  כבר ספון בחדריו ושמחת החג לא תועב אם תוציא את התקע מהשקע ותחשיך את מקור האור המיותר

 

על ראש מגדל המים בקיבוצנו, מן הסתם כמו על ראש כול מגדלי המים או האסמים בקיבוצים, דולקת במשך כל ימות חג החנוכה חנוכייה. אינני יודע איך זה אצלכם, אבל אצלנו החנוכייה עשויה מברזל, ו"הנרות" אינם אלא נורות חשמל צהובות של מאה וחמישים וואט כל אחת.

 את החנוכייה התקין כבר לפני למעלה מחמישים שנה מוריס אוֹר, החשמלאי של הקיבוץ.

 

מוריס נפטר ויוסי ירש מאביו את החשמלייה וגם את המשרה הנכבדה. לימים התחתן יוסי אור עם חסידה, אף היא בת הקיבוץ. כמו לכל בעל מקצוע, היה גם ליוסי אור שולייה – יענקל גוֹלם.

 

יענקל  היה בחור נאה, גבוה וחסון, אבל מה – גוֹלם. הוא היה כבר כבן ארבעים, ועדיין רווק. מאחר והיה נאה ורווק, הזמינה אותו חסידה שהייתה אישה רבת חסד, לסעוד בכל מוצאי שבת על שולחן משפחת אור. יענקל אהב מאוד את תבשיליה של חסידה, וחסידה נהנתה לראות את יענקל גולם בולע בשקיקה את כל מה שהקריבה לפניו.

 

 עד כאן הכול שפיר, אלא שכמאמר אנשים – דבר אחד מוליך למשנהו. יענקל'ה, על אף שהיה גולם, לא היה נטול יצרים, וחסידה אף שהייתה בהחלט אישה חסודה, או אולי דווקא משום כך, גמרה אומר בנפשה להעניק לו מחסדיה.

 

דא-עקא, שליענקל גולם לא הייתה בקיבוץ דירה רגילה משלו. על אף שהיה עצמאי במידה רבה, הוא התגורר בדירונית שהייתה חלק מבית האבות של הקיבוץ ומצויה תחת עינן הפקוחה של אם הבית והאחיות התורניות.

 לכאורה מכשלה, אבל חסידה, אישה רבת תושייה, מצאה פתרון. היא זכרה כיצד בנעוריה מצאו היא וחברה הראשון – לשניהם לא היה עדיין חדר משלהם – קן חם ובטוח על גגו השטוח של מגדל המים. בטוח – משום שאל הגג הוביל רק סולם ברזל צר וחלוד, וחם – משום שעל הגג, ממש מאחורי חנוכיית שמונה הקנים, היה חדרון בלוקים קטן, חסר דלת, שעל רצפתו פרשו השניים מזרון דק ושמיכה.

 

זה היה ביום השמיני של חנוכה. החנוכייה הזורחת בשמונת קניה הציפה את החדרון שעל גג מגדל המים באור צהוב בוהק. בוהק מדיי. השעה הייתה שמונה וחצי בערב האחרון של החג. חסידה הניחה – ובצדק – שכל הקיבוץ ממילא כבר ספון בחדריו ושמחת החג לא תועב אם תוציא את התקע מהשקע ותחשיך את מקור האור המיותר.

 

אלא שזו הייתה טעות. טעות שהייתה עלולה להסתיים בכי-רע. חלפו אך פחות מחמש דקות ופתאום שמעו חסידה ויענקל גולם את הצלצול המוכר של טיפוס בסולם הברזל. לא חלף עוד רגע, ואזנה הכרויה של חסידה קלטה בבירור את קול השיעול המוכר של בעלה, יוסי אור, מלווה בקללה עסיסית.

 

למזלנו הבינה חסידה מייד במה המדובר. היא זינקה והחזירה את תקע כבל המנורה אל השקע. החנוכייה שבה לזרוח באור נגוהות, קול הטיפוס בסולם הברזל נדם. כעבור מספר שניות ניתן היה לשמוע כיצד המטפס יורד בסולם – ודממת הערב שבה להיות כשהייתה.

 

חצי שעה מאוחר יותר, בחדרם, ביושבם מול הטלוויזיה המשדרת את עלילות "האח הגדול", סיפר יוסי אור לאשתו כיצד תפש אותו מנהל הקהילה ו"הכריח" אותו לרוץ למגדל המים על מנת לתקן את החנוכייה ששבתה, וכיצד בעודו מטפס בסולם הברזל החלוד והחלקלק, שבה לפתע החנוכייה להאיר.

"הרי לך נס של חנוכה," – אמר יוסי אור לזוגתו.

"אכן נס גלוי," הסכימה עימו חסידה והגישה לבעלה ישר מן המחבת לביבה חמה ומתוקה. 

 

  מול הטלוויזיה סיפר יוסי אור לאשתו, על החנוכייה ששבה לפתע האיר

(התמונה: ממוזיאון מזרע הקטנה)