הדבר - גרסת 2023 | קרני עם עד
התברר כי עם נדידתם דרומה של תושבי קו העימות, עם חיות המחמד שלהם, החלו העכברים והחולדות לחגוג. באין חתולים וכלבים, אבד כוח ההרתעה
לאחר כחודש בו שהתה כמפונה במלון טברייני, הרחק מהקיבוץ המאוים בטילים וחדירות, שבה בתי הצעירה לעבודתה כסייעת לילדים בבית חולים בנהריה. שני הכלבים הצמודים נלקחו זה מכבר למקום מוגן יותר ובדירה שננטשה התגלתה צואת מכרסמים ושאריות בייגלה מכורסם. למרות הסיכון בדבר הגענו ל"טמבוריה" שנותרה פתוחה בשלומי המופגזת וקנינו מלכודת לעכברים וחולדות בנוסף למלכודת דבק שהוגדרה כידידותית וקטלנית במיוחד.
בעל החנות דוראל סיפר שאנחנו לא לבד.. מאז עקרו/פונו/ נטשו תושבי קו העימות את בתיהם, וחיות המחמד איתם, יצאו העכברים מהמחילות והחולדות מהביובים וכבשו להם כל חלקה ופיסת גבינה פנויה. גם הסבר מלומד נתן לתופעה: המים עומדים ואינם קולחים במורד הצנרת תוך שהם לוקחים איתם את המזיקים (תיקנים למשל), פחי האשפה הציבוריים נטולי מזון בהעדר תושבים בבתיהם והמעט שנשאר נמצא במטבח פנימה, ואין מי שיאיים עליהם ביללה או נביחה. השורדים הדוחים למראה פושטים כמגיפה על המרחבים המוגנים וגם הדי הרקטות והטילים לא מצליחים להרתיע אותם. העכבר או העכברוש , אם כבר שאלתם, לא נתפס גם בעבור ימים אחדים. אולי הוליך את החרפה לבית סמוך וכבר לא הסתפק בפיסת גבינה עסיסית.
עד עתה התנהלה המלחמה בתנאי מזג אויר נוחים ונדירים לאוקטובר עד אמצע נובמבר, אבל החזאים טוענים זה עומד להשתנות. בעקבות הגשם והקור יבואו גם מגיפות החורף והעכברים יחפשו להם מפלט חם ומזין. תסריט הבלהות הזה זכור לכולנו מהספר הדיסטופי "הדבר" של אלבר קאמי. הספר אמנם נכתב בידי צרפתי ממוצא אלג'ירי ופורסם ב-1947 לאחר מלחמת העולם השנייה אבל עיסוקו, בדומה למה שנכתב ונאמר בימים אלו, בהתמודדות האדם מול המוות ואלגוריה לתחלואי החברה האנושית כמו שאננות, רוע והרס.
בעיר אפרורית המשמש כעיר מחוז באלג'יר, אוראן שמה, מתחוללת מגפת דבר. מאות רבות של חולדות (על פי מומחים מהיצורים בעלי כושר השרידות הגבוה ביותר) עולות על פני השטח וגוססות ברחובות ובבניני מגורים ומשרדים. המגיפה גוזרת על החברה בעיר בידוד, מצור, מצב חירום. בשלב מסוים העיר נצורה לגמרי בלא תקשורת עם העולם החיצון.
מתקיים פירוד בין בני משפחה ורוח האנשים הופכת לדיכאונית ופסימית. העיר נעשית תוססת ואלימה והמתים רבים כל כך שאין מקום לקברם. באוקטובר, כאילו חזה ממרחק 74 שנה את העומד לקרות הדמויות מותשות. רק בינואר הולכת ונחלשת מגפת הדבר ואנשי העיר חוגגים את נסיגתה בפברואר נפתחים שערי העיר והפרודים מתאחדים עם אהוביהם.
גדולתה של ספרות ויצירה טובה היא ביכולתה לתאר ולפענח תהליכים אנושיים וחברתיים נטולי זמן ומקום. אלבר קאמי אמנם כיוון לצרפתים שלא התנגדו דיים לכובש הנאצי ובכך גזרו על עצמם חורבן אורבני וחברתי. ברור לכל שהחולדות אינן רק אלו המכרסמות שנשיכתן מסוכנת לאדם, העיר הגנרית יכולה להיות כל עיר או ישוב מוכה אסון ובצד העקורים, הפצועים והמתים, ישנם אלו שמסכנים עצמם במגיפה ולו כדי להציל את הגוססים ופגועי הנפש.
הייתי יכול להמשיך את המשל עם המנהרות, הפליטים, העדר המשילות בעת משבר ואסון, לקיחת אחריות של בודדים, אבל אשאר עם העכברים שפלשו לבתינו בשעה שאנחנו עקרנו או נעקרנו מהם ושגם המלכודת לא הצליחה לסגור עליהם.
אלבר קאמי. רוח דיכאונית משתלטת, העיר נעשית אלימה (מוויקיפדיה)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!