היא הביטה לשמים וראתה שלט נישא מאחורי מטוס, כמו עפיפון. "לחברה היקרה, תודה שאת תמיד עושה לי שלום", היה כתוב בו

 

מדי בוקר, בעונת הריסוס, היתה איטקה סוגרת היטב את החלון המערבי הפונה  אל הים שמאחורי ההרים, וממתינה לטייס מטוס הריסוס שיחוג מעל השדות, מנמיך ועט עליהם, כעוף האורב לטרפו, מתיז עליהם את הכימיקלים השונים.

 

היא תזמנה את עמידתה מול ההר לשעה המיועדת. את הזמן עד להופעתו ניצלה לתפילה חרישית. היא חשה את תוגת הסתיו ביתר שאת כאשר הופיע ראשון החצבים, לרגעים דימתה את מטוס מרעיף עליה טל רך ולח, ממתן מעט את תוגתה. איטקה לא ידעה אם  טייס הריסוס רואה אותה אבל היא נופפה לו בידה השמאלית, מייחלת ובעצם משוועת שיראה אותה, שינוד לה בכנפיו, בעיני רוחה שיוותה אותו לפרפר גדול.

 

הוא חג מעל השדה, הגביה והנמיך לסירוגין, והיא אמרה בלבה, "אולי לכבודי הוא עורך את מטס ההצדעה הזה". עם ריסוס או בלעדיו, אילו רק ידע היושב במרומי המטוס עד כמה חשובה ומשמעותית עבורה עשויה להיות מחוות תשומת הלב שלו כלפיה, אולי, היה נוחת לדקות אחדות על משטח האספלט שחצץ בין ביתה לבין השדה, והיא היתה אומרת לו עד כמה מרגשת אותה מחוותו.

 

 אנחנו רוצים ומדמים לחשוב שיש דברים שנעשים במיוחד בשבילנו,  גם אם אין לנו כל קשר אל העושה אותם, אבל איטקה ידעה בתוך תוכה שנפנופה לא לשווא הוא. אני, הלא, מנופפת בכוונת מכוון, מייעדת את ידי לייצג את נוכחותי עלי אדמות, וכשאני מרימה את ידי ועושה שלום למרומים אני בעצם מבקשת להגיד כי השדה חשוב אבל חשובים ממנו הם בני האדם.

 

מעולם לא הבינה איטקה אנשים שרואים ברכה בעמלם. איזו ברכה יכולה להיות בעמל בכלל ובעמלה בפרט? את עצמה ראתה כנמלה עמלנית, אשר איש אינו ממש זקוק לעמלה ואיזו ברכה ולמי? מדי בוקר השכימה אל הגיהוץ והקיפולים, אפופה אדים לחים של מגהץ תעשייתי גדול, ואחר כך, מלוחלחת, מקפלת בקפידה את הבגדים המגוהצים, מניחה אותם בתאי החברות והחברים.

 

את סדר היום הקבוע, הוודאי כמו זריחת השמש ושקיעתה, העזה להפר בעונת הריסוס הקצרה, כדי להרגיש שהיא לא רק משהו אלא מישהו; כדי שישמו לב אליה. כן, לב. לא צריך לשים לב, אמרה לא פעם, צריך, פשוט, להיות בעל לב והלב שם את עצמו בלי לשים לב. תמיד ידעה כי היא נחוצה ואפילו הכרחית, ואם תיעדר מהעבודה ייווצרו חור ופיגור. הכביסה תיערם, ספק אם תימצא מחליפה. את האיחור בהגעתה לעבודתה בעונת הריסוס הסבירה איטקה בסיבות אישיות, אבל איש לא התעניין בסיבותיה האישיות.

 

 פעם, לפני שנים, כתבה איטקה לחברה עירונית "אני אכולת בדידות, אל תשאלי". ואחר כך הסבירה שהבדידות מכרסמת לאט, ממוססת ומפוררת. הן נפגשו פעמים אחדות בשנה, פעם בעיר ופעם בקיבוץ, המתיקו סודות וקפה, צוחקות במרירות על הגורל שחרץ עצמו בחייהן בדיוק אותם קווי דמיון.

 

בפגישה האחרונה שאלה איטקה את חברתה, האם לדעתה טייס הריסוס רואה אותה כשהיא מנופפת לו לשלום. היא לא היתה בטוחה עם הטיית הכנפיים הזעומה, המדודה, היא אות וסימן לתשובה חיובית, או שזה נוהל הטיסה הרגיל של מתווה הריסוס. היא הודתה כי הספק הזה דווקא נעים, כי יש בו גם משהו מהמסתורין, ובעוד רוב הספקות מכרסמים אתה מבפנים, זה, השונה, מלטף את לבה.

 

יום אחד, כאשר על פי השערתה של איטקה, היה אחד הימים האחרונים לסבב הריסוס, בעודה ממתינה להופעתו של המטוס, שמעה באופן מוזר את ההד לפני הקול, את אוושתו המהוסה, הנחלשת בהדרגה, של מטוס מתרחק לפני הרעש. היא הביטה לשמים וראתה שלט נישא מאחורי מטוס, כמו עפיפון. "לחברה היקרה, תודה שאת תמיד עושה לי שלום", היה כתוב בו.

 

נרעשת, התקשרה איטקה אל חברתה, פרצה בבכי. כששככו מעט יבבותיה, אמרה איטקה: "לא  תאמיני. הוא ראה אותי. הוא תמיד רואה אותי. כשראיתי את השלט הרגשתי כאילו הוא צייר לי עם הכנפיים באוויר צורה של לב".

 

למחרת בבוקר, בעודה ממתינה לשריקת הקומקום, דימתה את האדים שיצאו מצווארו לאדי המגהץ שבעוד דקות אחדות יאפפו אותה, ואמרה לעצמה שמאתמול היא בחיים לא תהיה עוד בודדה.

 

כאילו הטייס צייר באוויר צורה של לב (מתוך: ויקיפדיה)