אם אדם נמצא במצב של פגיעה בעצמו או בסביבתו, זו עילה מוצדקת לעצרו וליצור יחד אתו סביבה מיטיבה. אך מה נעשה אם מדובר בחלקים נרחבים מהחברה?

החודשים האחרונים של חיים במדינת ישראל, מרגישים בדומה לאדם שחי בעין הסערה. שקט, הכול קפוא ומסביב מהומת אלוהים. על פניו התחושה היא שאם אהיה ממש בשקט הסערה תסתחרר מסביבי ואני אהיה מוגנת.

התחושה שיש מהומת אלוהים בעולם פוגשת אותי, כמו גם אלפי א.נשים אחרים בתחושות קשות. אצלי זה התבטא בקיפאון. ממש freeze  קשה לקבל החלטות, קשה להתנהל. מסביב א.נשים עם דעות מגובשות, עמדות מוצקות וידע שעושה רושם שהוא נרחב בנושאים שעל הפרק.

אני מתמודדת עם חרדה. כבר שנים. כמוני כך אלפי א.נשים בחברה הישראלית. חלק מהא.נשים מוכנים להודות בזה וחלק וזו זכותם, אינם משתפים. לעיתים החרדה משתקת ועולים בי חזיונות לא ריאליים בעליל ולעיתים אני ממש שוקעת לתוך התרחיש ומתחילה להיבהל מתסריט מדומיין שכלל אינו מתרחש במציאות, עד כדי הצורך לעצור ולהזכיר לעצמי שהמציאות אינה כזו.

***

למה אני משתפת בכל זה? כי הפעם החרדה היא כללית. כשרמת החרדה היא כללית אין א.נשים שנמצאים מחוץ לתרחיש. אולי תיאורטית יש א.נשים כאלה, אבל הם אינם סובבים אותי. ייתכן, לו הייתי שייכת לשבט אחר משבטי ישראל, הייתי נחשפת לממצאים אחרים, עמדות אחרות וגם לעובדות אחרות. כולנו מספרים לעצמנו סיפור שיתאים לנרטיב הפנימי שלנו. כמו אומרים "אל תבלבלו אותנו עם העובדות" אנחנו דבקים בסיפור שלנו, מה שמקשה עלינו להקשיב לסיפורים אחרים.

האם הסיפורים אחרים נכונים? אין לדעת. ברוב הפעמים אני יוצאת מנקודת הנחה שיש עוד סיפורים – עוד נרטיבים לחיים שאינם הנרטיב שלי ושאני אינני מחזיקה את האמת המוחלטת בידיי. מה לעשות כשאני שומעת דברים שנשמעים לי מפחידים מאוד ואחרים אומרים שעבורם מדובר במשהו טוב וחשוב?

לא מדובר על דיון תיאורטי בחוג בית, או על פסטיבל מספרי הסיפורים, מדובר על היכולת להמשיך ולהחזיק ביחד את עצם קיומה של החברה הישראלית כמקשה אחת. האם נצליח להקשיב האחת לשנייה? האם עצם ההקשבה וההכרות עם סיפור אחר פוגעת ביכולת שלי לשמור על עצמי ועל מה שחשוב לי?

קשה להאזין לסיפורים אחרים, הם טומנים בחובם את האפשרות שאני – שהשבט שלי טועה, או נוהג לא נכון. יכולה אישה באמצע החיים לעצור ולשאול את עצמה האם מה שאנחנו – האופן בו השבט שלי נוהג ופעול הוא נכון? רובנו רוב הזמן לא נוהגים כך. אנחנו יכולים להאזין לסיפור אחר, אבל לרוב נתבצר באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.

והפעם – אמירות אפוקליפטיות נזרקות לחלל האוויר האמיתי והווירטואלי בנדיבות בה זורקים סוכריות בבר מצווה. "סופה של המדינה", "בואו נתפצל למדינת ישראל ומדינת יהודה" "את הילדים שלנו אנחנו לא שולחים לשמור עליהם", כל אותן אמירות אצלי מעלות את הדופק. נדמה כאילו התרחישים הפנימיים המדומיינים שלי עלולים להתממש.

חשבתי לתומי שרק אצלי המצב הבריאותי מתדרדר וגיליתי שהנהגת הרופאים הפסיכיאטריים בארץ הוציאה הודעה בדבר החשש על התדרדרות במצב הנפשי של אלפי א.נשים. נו, חשבתי לעצמי, לפחות אני לא לבד במצב הזה. נחמה שהיא כמובן נחמה דלה מאוד.

***

כמה זה עולה לנו המצב הזה? מה זה עושה לנו? אם אדם נמצא במצב של פגיעה בעצמו או בסביבתו זוהי אחת העילות המוצדקות לעצור את האדם וליצור יחד אתו סביבה מיטיבה עבורו, קרי סביבה בריאה נפשית. אך מה נעשה אם מדובר בחלקים נרחבים מהחברה? החלק של השבט שלי שנמצא תחת הרושם, גם אני אישית מרגישה ככה, שיש תחושה איום על הקיום של החברה הדמוקרטית והפלורליסטית שבנינו פה בעמל רב – בית לעם היהודי בארץ ישראל. שבטים אחרים חשים תחושות דומות; שגם עבורם המרקם של החברה המשותפת שלנו הוא בלתי נסבל ביחס לאמונות ותפיסת העולם שלהם. איך נוהגים אם חלקים של החברה פוגעים בחלקים אחרים? מי יכול להפריד? מי יכולה ליצור את הסביבה המיטיבה והמרגיעה?

איזה מחיר נהיה מוכנים לשלם עבור צורת החיים שלנו והאם המחיר זה עלול להיות בסתירה לתפיסת העולם שלנו? ימים יגידו.

נ.ב אני קוראת בקול רם למנהיגים של קהילות לעודד חברים עם קושי נפשי בימים אלה לבקש עזרה ותמיכה של חברים ושל א.נשי מקצועות בריאות הנפש.

התמונה מתוך סיור בבתים נטושים (באדיבות האתר Plaxbay)