מיישבי הנגב המערבי הם אנשי עבודה ואנשי שלום, אך כבר מאה שנה ברור שאין חריש עמוק בלי נשק

 

בטקס שקיימנו באורטל לציון שלושים לטבח שמחת תורה ביישובי הנגב המערבי, קראנו "יזכור", שנכתב במיוחד לזכר האסון הזה.

 

הטקס כולו ובתוכו ה"יזכור", הוא תוצר של מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה. הוא הופץ בכל הקיבוצים וגם מחוץ לתנועה הקיבוצית. בין השאר, הוא הוקרא בטקס זיכרון של קהילת בארי במלון עין גדי.

 

בטקס האורטלי, הכנסתי תיקון קל לטקסט המקורי – את המילים "עוטף עזה" המרתי ב"הנגב המערבי". הגיעה השעה שנחדל לראות בעזה את נקודת הייחוס של אותם יישובים, כאילו הם נלווים אליו. גם התושבים מבקשים שנפסיק לכנותם "עוטף עזה".

 

את ה"יזכור" כתבו חברי הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל, תום נבון וניר הרבורגר. ד"ר תום נבון הוא היסטוריון, תלמידו המובהק וממשיך דרכו של מורי ורבי יריב בן אהרון זצ"ל, ועל הטקסט הזה שורה בהחלט רוחו של יריב; שיח בין-טקסטואלי עם ארון הספרים היהודי והציוני.  

***

הרעיון נבע משיחה בין תום וניר לאחר קבלת השבת הקיבוצית, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. הם הפיקו את הטקסט בשיתוף עם צוות מכון "שיטים".

 

שני מקורות ההשראה לטקסט, הם ה"יזכור" שכתב ברל כצנלסון לזכר הרוגי תל-חי, מיד לאחר נפילתם, וה"נזכור" שכתב אבא קובנר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

על בסיס ה"יזכור" של ברל לחללי תל-חי נכתב ה"יזכור" הצה"לי, הנקרא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

מקור ההשראה לברל היה תפילת אזכרת הנשמות, הנאמרת בבתי הכנסת ביום הכיפורים, בשמחת תורה, בשביעי של פסח ושבועות, אך בהבדל דרמטי – במקום "יזכור אלוהים", "יזכור עם ישראל". ברל כתב את השורות האלמותיות, שכאילו נכתבו החודש: "יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת-הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת-הָרָצוֹן וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". הפסוק הזה מופיע במלואו ב"יזכור" הצה"לי וגם ב"יזכור" לחללי השבת השחורה.

 

וב"יזכור" לשבת השחורה נלקח גם הביטוי הנפלא שכתב ברל על טרומפלדור וחבריו – "אנשי העבודה והשלום". זאת הפתיחה, בלשונו של ברל: "יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם".

 

ואכן, מיישבי הנגב המערבי הם אנשי עבודה ואנשי שלום. ההתיישבות הציונית בארץ ישראל היא התיישבות של שלום. אך כבר מאה שנה ברור שאין חריש עמוק בלי נשק.

 

חוזרים לקטוף אבוקדו בבארי (מעמוד הפייסבוק של מתן צורי)

***

 המשורר והפרטיזן אבא קובנר, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה וחתן פרס ישראל לשירה, כתב את ה"נזכור" ליום השואה. לב ה"נזכור" הוא סיפור השואה דרך דוגמאות קטנות המסמלות דרך הסיפור הפרטי את אימת השואה: "את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת. את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו. את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת. את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד".

 

הבחירה לשלב, לצד הטקסט של ברל ושל צה"ל, טקסט על השואה אינה מובנת מאליה. הרי קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אמור לשים קץ למציאות שבה התאפשרה שואה. אך בשמחת תורה נערך בתוככי מדינת ישראל הפוגרום הגדול ביותר בתולדות העם היהודי זולת השואה. האויב התגלה כנאצי וצה"ל לא היה שם כדי לסייע. כן, נכון היה לקחת השראה מטקסט העוסק בשואה.

 

ב"יזכור" לשבת השחורה נכתב טקסט דומה, שהמחיש דרך דוגמאות את מוראות הטבח הנורא:

"אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד. אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ אֶת יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת. אֶת הָרֵעִים הַנִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן".

 

גם ב"נזכור" של קובנר, התיאור עובר לגבורה ולמרד. "ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד".

 

וב"יזכור" לשבת השחורה עובר הטקסט לתיאור הגבורה העילאית וההקרבה של כיתות הכוננות ושל לוחמי צה"ל ביום השחור הזה.

 

חלקו השני של הטקסט נקרא "נאמץ אל לבנו את החיים". החלק הזה נותן מקום לאלה ששרדו ונפגעו ביום הנורא, לחטופים ולנעדרים.  

 

כתב לי תום נבון: "היה לנו חשוב לתת מילים למה שאירע, להבטיח את הזיכרון לדורות, זיכרון האובדן הגדול, ולצדו גם הגבורה הגדולה, של רבות ורבים. לאחר חודש שהחל בהלם והמשיך מיד אל תוך התגייסות לאומית חסרת תקדים בכל החזיתות והתחומים, אנו מבקשים לתת לעצמנו ולכל עם ישראל אתנחתא כדי להתאבל, לעבד את ההלם, לבכות את האובדן הגדול ולגייס כוחות להמשך המאבק בזירה הצבאית ובזירה החברתית - לניחום האבלים, להשבת החטופים, לטיפול בפצועים, לתמיכה במפונים ולשיקום ההריסות הגשמיות, החברתיות והרוחניות".

 

המאמר נכתב לעלון קיבוץ אורטל