על נצח ועל ניצחון – אודי פלד
הניצחון בו מדברים היום הוא יותר בבחינת נקמה – אותה אנחנו מבקשים להדהד ברחבי המזרח התיכון
שתי המילים הללו "נצח"
ו"ניצחון" מככבות היום בכול הנאומים ובכול הכותרות ושלטי החוצות. נצח
ישראל וניצחון על החמאס. הצלצול קצת דומה, אבל המהות שונה.
במונח "ניצחון" אנו משתמשים בעיקר בהקשר הפיסי: הרג אדם, הרס תשתיות, השתלטות על שטחים...
בעוד שהמונח "נצח" – נצח ישראל – עם הנצח – מתייחס בעיקר לרוח, לנשמה.
מבחינה "פיסית" גרידא, ניתן אולי לומר שעם ישראל לדורותיו חווה יותר הפסדים מאשר ניצחונות: חורבן, גלויות, פוגרומים, שואה... ומכן נאמר שנצח בהקשר של עם/אומה הוא אולי התכונה המיוחדת והמייחדת אותנו לשרוד ולהישאר עם ואומה, דווקא ולמרות הפסדים ותבוסות.
ועל הגבורה
"גבורה" הוא מונח מורכב ורב פנים, בימי שלום ובימי קרב ומלחמה. לגבורה פנים רבות. במקורותינו אנחנו מוצאים גם: "איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו" (ספר משלי). דהיינו, גיבור אינו רק מי שגבורתו באה לכלל ביטוי בכיבוש האחר, אלא גם מי שגבורתו מופנית כלפי פנים – כיבוש עצמו.
ולענייננו. בין שאר
ה"יצרים" אנו מונים גם את יצר הנקמה. אכן, כפי שכבר כתבתי כאן,
"ברומא תהיה רומאי, ובלבנט תהיה לבנטיני". נקמה בכלל ובאזורנו –
"נקמת דם" במיוחד, היא לעתים יצר-לאו-בר-כיבוש. ואכן, הניצחון בו מדברים
היום הוא יותר בבחינת נקמה – אותה אנחנו מבקשים להדהד ברחבי המזרח התיכון בו נקמת
דם וכבוד הן כמעט מלים נרדפות.
ובכול-זאת, ואבל, גבורת עם הנצח עשויה להיבחן גם בכיבוש – או למצער תיחום – יצר הנקמה.
"חרבות ברזל". יותר ניצחון, או יותר נקמה? (מעמוד X של חסן אצליח)