דורון ושחר יהלום, אב ובתו, בתערוכה משותפת באטליה שמי בקיבוץ כברי, בשם "שרפים"

למילה "שרפים" יש שתי משמעויות: האחת – מלאכים; והשנייה - נוזל עצים המשמש להקטרה. דורון ושחר יהלום, אב ובתו, יצרו תערוכה משותפת באטליה שמי בקיבוץ כברי, שזכתה (בהתייחס לעבודת הפסל והצייר דורון יהלום מעין דור) לשם המכליל "שרפים". מוצגים בה מאות שרפי עצי שקד שמזכירים גבישי סלע מיניאטוריים ויהלומים מבליחים באפלה. שחר יהלום, אומנית בת עין דור המתגוררת בתל אביב, נוטה יותר לעבר השרף השמיימי והמסתורי שמרחף בין המציאותי להיולי. האוצרת סמדר שינדלר איחדה בין השניים ובין עבודות ישנות וחדשות שמשפיעות ומושפעות אלו על אלו, וציינה כי האב עשה מהלך אמנותי שזנח את הפיגורטיבי לטובת המופשט ואילו הבת ביצעה מהלך הפוך - מהמופשט לריאליסטי. חזות התערוכה קודרת מעט, מונוכורמית באופייה, ומכילה חומרי עבודה מגוונים כפח, גבס, צילום מעובד, יציקות אפוקסי ורדי מייד.

ישנה גם עבודה קטנת ממדים בה שיתפו האב והבת פעולה: חיתוך עץ  של דורון אותו יצר בשנת 1967 כשהיה בן 15 בלבד נוצק על ידי שחר בגבס כמעין תהליך רפאות ושימור. מלבד זאת ניתן לראות את פסל אוניית הפח הגדולה של דורון ורישומי כלי שייט שיצר כחלק מחלום המסעות והנדודים אותם לא הגשים, ואת דימויי בעלי החיים של שחר (תן, עורב, חתול) בצד הדפסים מטופלים של חי ודומם.

התערוכה הנוכחית מוצגת אמנם בסדנת העבודה הפיסולית והציורית של יחיאל שמי ז"ל, אבל אין כמעט התכתבות עם הברזל הניצב והקורס של האמן המשפיע. עבודה אחת, של שחר יהלום, נוצרה בצמוד לתעתיק הפסל "אדם בערבה" של שמי שניצב בסמיכות לפסל האבן המקורי. יהלום עטפה את נשר הברונזה בצמר גפן וגבס כאילו באה להטמינו בקבר קדמון (כמומיה) או לשמרו מפני רע. הפעולה הזו יצרה, לפחות אצלי, מעט אי נוחות. אפשר ליצור מחווה ברוח האמן ,לפסל או לצייר דימוי בהשפעת  המקור, אבל התערבות כזו בגוף העבודה מעט מרחיקת לכת בעיניי. ספק אם שמי עצמו היה מברך על המוגמר.

מחוץ להערה השולית הזו מדובר בתערוכה מרתקת שמעידה על הכישרון שנשאר במשפחה ועל הרב דוריות שמצליחה להציג תחת קורת גג אחת ולצאת ממנה בשלום.

דורון יהלום. שרפי עץ שקד שמזכירים גבישי סלע (צילום: קרני עם-עד)

שחר יהלום. נשר הברונזה עטוף בצמר גפן וגבס. (צילום: קרני עם-עד)

מקדש כנעני

ומשמי אחד לשני.. יעל כנעני, בתו של יחיאל שמי, מציגה בגלריה "גבול" בקיבוץ חניתה תערוכה בשם "מה מחזיק את מה 2" (אוצרת ריטה כץ) כנעני באה מעולם המחול והדבר ניכר בכל רישומיה המבוססים על שרבוטי עפרון וצבע אחד דומיננטי (במקרה זה כחול ובתערוכות קודמות אדום). הריתמוס המוסיקלי תנועתי מאפיין את זירות הפעולה בדפים המודבקים על גבי לוחות עץ לבודים, ובחלל הנפלא של הגלריה הם מוסמרו לקיר בזויות של קריסה, או השענות בדומה לפסלי הענק של יחיאל האב.

הקו והכתם של כנעני נדמים כמוכניים (אוטומטיים) באופיים, אבל יש בהם איזון מרהיב שהיא המחוללת שלו והשולטת על פעולתו הפנימית. ליעל בת בשם אביטל שמציירת ומפסלת באורח דומה - נזירי, ישיר, צנוע ופשוט. למעט ציור  אחד באדום חולש הצבע הכחול על המנעד הרחב של היוצרת, וגם חלק מקירות ועמודי הגלריה נמשחו בתכלת רכה. כדאי ומומלץ לבקר במקדש המדיטטיבי של יעל כנעני, עליו כתבה ריטה כץ: "כנעני חוקרת תנועה, קו, כתם ומקצב במרחב... (משדרת) מחשבות ורעיונות חופשיים, פשטות, מסירות ואף נזירות".

יעל כנעני. עולם המחול ניכר ברישומים (צילום: קרני עם-עד)