מיום עלייתו השנייה לשלטון, פועל נתניהו כדי לשמר את החמאס. שלטון הקיצונים מסייע לו להימנע מכניסה למהלך מדיני. בסבב הזה החלב גלש

 

בתוך ההלם והכאב והחרדה מפני מה שיקרה מעתה, בעיקר כאבא לחייל קרבי, אני מנסה לעשות לעצמי קצת סדר בראש, ולארגן את השאלות. תשובות ממש אין כרגע. ברור שרב מאוד הנסתר, תובנות משמעותיות ייתכנו רק בעוד זמן רב.. בקצב פתיחת הארכיונים אצלנו, כנראה כבר לא אהיה בין החיים, כדי לגלותן. אז נעבוד עם מה שיש.

 

תחילה יש לשאול:

1.     איך זה היה יכול לקרות לנו - ההפתעה, אופן התגובה.

2.     מה המניעים של החמאס לפעולה הזאת דווקא כעת.

3.     איך צריך לפעול עכשיו.

 

בהפתעה. ככלל, פעולת המודיעין נחלקת לשני תחומים: איסוף והערכה.

איסוף, הכוונה לאסוף מקסימום מידע על האויב. היערכותו, תנועות כוחותיו, תוכניות וכוונות. הכלים לכך מגוונים: תצפיות מתוך ישראל, תצפיות חודרות, האזנות לתקשורת, לוויינים סיבר ועוד אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לצד זה יש מודיעין אנושי: מרגלים, משתפי פעולה וכד'. איסוף מושלם מייתר באופן עקרוני את ההערכה. שהרי אם הכל ידוע על האויב ותוכניותיו,  אין צורך להעריך כוונות. הן ידועות. הבעיה שזה כמעט בלתי אפשרי. לכן חיונית ההערכה.

***

הערכה היא העיסוק במודיעין בניסיון להבין את כוונות האויב. מה יעדיו וכמה יחתור להשיגם,  מה דרכי הפעולה האפשריות שלו, איזה מחלוקות יש בהנהגתו, אם אכן ישנן.  כאן  נכנסת הקונצפציה שעניינה - תבניות של הערכה. כדי לצאת לפעולה נחוצים לאויב התנאים האלה והאלה. הוא יפעל רק אם יוכל להשיג את המטרה הרצויה לו.

 

במלחמת יום כיפור, נראה שהאיסוף פעל היטב. היה מידע רב על היערכות האויב, שהייתה חריגה. אבל חסר פריט איסופי מרכזי אחד - הנחיה ליציאה למלחמה. גם הידיעה על כך ניתן היה להשיג, לו ראש אמ"ן הפעיל את "האמצעים המיוחדים", מה שלא עשה.. (למעוניינים להרחיב בנקודה זו אני ממליץ על מאמרו של אדם רז: אי-הפעלת "האמצעים המיוחדים" וביטוייה בספרות המחקרית ובעמדות של האישים הרלוונטיים).

הקונצפציה הניחה שהמצרים לא יצאו למלחמה בגלל נחיתות בכוח האווירי וכל עוד היועצים הרוסים נמצאים שם. ההכרעה לא לגייס מילואים, הייתה למעשה הכרעה פוליטית. המתנגד הראשי לכך היה שר הביטחון דיין.

 

מתוך לימוד של כמה מחקרים, כולל על מלחמת יום כיפור, אני מפקפק בעניין ההפתעה ברמה האסטרטגית. לפחות במקרה של מלחמה קונבנציונלית, כמעט לא ניתן להסתיר את ההיערכות. השאלה היא, כאמור, הכוונות, אשר משתלבת אצל מקבלי ההכרעה עם הכיוון המדיני. האופן שבו יתפרש המידע, יהיה קשור להישגים המדיניים שהפוליטיקאי מכוון אליהם. זו משמעות האמרה הידועה "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

 

***

אז מה קרה לנו בשמחת תורה:

במבט ראשון, נראה שהיה כאן קודם כל כישלון איסופי חסר תקדים. ממה שידוע עד כה, לא הייתה שום כוננות מיוחדת שצפתה אפשרות של מתקפה. לא עיבוי, אפילו דילול הכוחות בגזרת הרצועה לטובת גזרת יו"ש. זה לא נתפס. לא מדובר כאן בהתארגנות קטנה של הרגע האחרון, אלא במהלך גדול, שתוכנן במשך זמן רב. גם אם היה כאן כשל בהערכה, קשה להאמין שלו היה מידע איסופי במערכת, שמרמז על אפשרות למתקפה, לא הייתה ננקטת היערכות קצת יותר משמעותית.

 

 

בנין המשטרה בשדרות. סופר  שחמאס לא רוצה הסלמה (מקור: ויקימדיה)

ההערכה, כך סופר לנו לנו, הייתה, שהחמאס אינו מעוניין בהסלמה. הוא מעוניין בכסף, כדי לרצות את ההמונים שמצבם הכלכלי רע. אינני יודע מה נאמר בחדרי חדרים, ואיזה מסר העביר הדרג המקצועי, הצבאי, לדרג המדיני. אבל ברור שלפחות נתניהו, היה מעוניין לשמוע את המסר הזה. הקונצפציה שחמאס איננו מעוניין בהסלמה, מתאימה מאד למדיניותו מול עזה כבר שנים. כתבתי על כך בעבר ואינני היחיד. לאחרונה ראיתי ניתוח ברוח דומה של העיתונאי אבי יששכרוף, על נתניהו "המלאך" השומר של החמאס. מיום עלייתו השנייה לשלטון, עושה נתניהו הכל כדי לשמר את החמאס, ובעיקר לחזקו מול הרש"פ. הוא זקוק לשלטון הקיצונים הפלסטינים כדי להימנע מכניסה למגרש המדיני מולם. הוא בהמשך מציאות שבה החמאס שולט, ומדי פעם מתחולל עימות מוגבל עמו, שלא מחייב לשנות את המשוואה.

 

***

מהם המניעים של חמאס:

המוטיבציה הכללית של מנהיגיו, לפגוע בנו - ברורה. גם לא צריך להכביר מילים על החלאה המוסרית שמניעה אותם, מולנו ומול הציבור שלהם. עם זאת, טיפשים הם לא. ולכן, יש טעם לתהות לגבי סיבת הפעולה ברגע זה. מן הסתם היו להם מטרות והם לקחו בחשבון את המחיר הכבד שתגבה ישראל. כמה כבד? שאלה.

 

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא השבר החברתי העצום בישראל בשנה האחרונה. זהו ניצול הזדמנות. מבחינת החמאס, זהו מהלך שיהיו לו השפעות לטווח ארוך לגבי מעמדו ויכולתו לגייס ולהניע לפעולה. יתרה מכך, יש כאן מסר חזק לגדה המערבית, לפיו הדרך שלנו מצליחה. המחיר הצפוי יהיה עצום, אלא אם בחמאס מעריכים, כי המלאך השומר עליהם, ראש ממשלת ישראל, ישמור עליהם גם הפעם ולא ייטה להכריעם. זה בהחלט יתכן. אבי יששכרוף מרמז גם על כך.

 

אני מודה, התגובה הראשונה שלי כשהתעוררתי לחדשות ועוד לא הבנתי את סדר הגודל של האירוע, היתה שזאת פעולה להצלת ממשלת הימין על מלא; פעולה שתגייס את כל הציבור, תייצר אחדות מסוימת, אולי תיתן קרש לרדת מהמהפכה ואפילו לגיטימציה מחודשת לנתניהו כמנהיג, אם תקום ממשלת אחדות. אבל ככל שהתבררו ממדי האסון, הבנתי כי למה שקרה יש פוטנציאל לרעידת אדמה מזרח תיכונית לפחות. הפטיש כבד מדי. צריך הסבר רחב יותר.

 

 העניין  המרכזי שיכול אולי להסביר מהלך כה גדול, הוא הסיפור הסעודי. נורמליזציה בין סעודיה וישראל, היא שינוי עמוק במערך הכוחות המזרח תיכוני. היא מאיימת קודם כל על איראן ועל יכולתה להפעיל את המערך שהיא בונה כבר שנים. הסכם כזה, יכול להוביל גם להכרה של מדינות מוסלמיות נוספות בישראל.

 

הקשר של חמאס עם איראן אמנם מורכב, היו בו עליות וירידות, אבל נראה כי איראן יכולה להפעיל את הזרוע הזאת. הפגיעה הקשה הצפויה, בחמאס עצמו, כארגון, מצדיקה בעיניה את התוצאה המתבקשת  - פגיעה ביכולת לקדם תהליך מדיני. המחיר העצום בחיי פלסטינים שיגבה המהלך, הוא מחיר שהנהגת חמאס מוכנה לספוג. האהדה הגדולה שלה זוכה ישראל ברגע זה תתפוגג כאשר יוצגו על המסכים ברחבי העולם ממדי הפגיעה באוכלוסייה בעזה, מה שיקשה  מאוד על הסעודים לקדם את המהלכים המדיניים שחפצו בהם.

***

אז מה לעשות:

כאיש שמאל, קשה לי לומר זאת, אבל נראה כי המשימה של ריסוק החמאס אכן חיונית. המחיר שאנחנו משלמים, במצטבר, ממדיניות הסבבים שכפה עלינו נתניהו, הוא גבוה לאין שיעור. האמירה שאין אלטרנטיבה היא מופרכת. קוראים לה הרשות הפלסטינית. מבחינת נתניהו המשמעות היא מהלך מדיני.

 

בריסוק החמאס. אין הכוונה לכמה שיותר הרוגים. זו לא מלחמה בפלסטינים אלא בחמאס. שינוי המשוואה בעזה יגבה מחיר, אבל העיקר הוא שינוי הכללים, לאמור:. ניתוק החמאס מגבול מצרים, ויצירת תנאים לפירוז הרצועה. על בסיס זה נראה כי ניתן להסכים להקמה מוגבלת בזמן של ממשלת אחדות שבה גנץ ואייזנקוט יקבלו  כוח ממשי בניהול המערכה, לצד נתניהו וגלנט.

האם זה יקרה? אני בספק.