מבט אל עשורי המדינה הראשונים, יגלה כי בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל, שהיום נקרא "משילות", בעוד הימין הפגין גישה ליברלית שעליה נאבק היום השמאל

אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו עמדה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותן. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.

בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל, שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.

***

לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה - גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, מה שקיבל אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית. 

מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? אני משוכנע שיש לתהליך הזה יותר מתשובה אחת, אך תשובתי העיקרית היא שהשלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי כי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.

***

השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.

הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי, אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו... הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים... במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה... שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".

למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.

מפא"י: ללא התלהבות משומרי סף (התמונה מהארכיון הציוני)

חרות: בזכות ביקורת שיפוטית (מתוך ויקיפדיה)

אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל