בעולם שגדלנו בו לא היה כסף. לא ידענו אפילו איך הוא נראה. בכיתה גימל שושנה הביאה לנו מטבעות ושטר אחד או שניים (10 לירות, זה היה הרבה כסף) ולימדה אותנו איך קוראים לכל מטבע ומה השווי שלה ואיך משלמים לנהג אוטובוס שהיה עובר בתחנה שמעל הקיבוץ שלוש פעמים ביום ואיך מחשבים את העודף, למרות שבדרך כלל ותמיד נתנו לנו כרטיסים כשנסענו (לעיתים מאד רחוקות) לטבריה או לבית שאן.

בקיבוץ לא קנו כלום. גם לא היו חנויות. את המילה לקנות הכרתי מאידיש, כשסבתא היתה אומרת בערב, שמחה (שמחה זה הסבא שלי)  שמחה, מדאף קוייפן... ושטראוס במכולת היה לוקח פיסת נייר או שוליים של עיתון וסופר, עלף, צוועלף דרייצן פערצן זיבעצן.

בקיבוץ שלנו לא מדדו דברים בכסף. לא את העבודה, לא את החלוקה, סוכריות וביסקוויטים, ספל פח על כל ילד, לא את הארוחות, הבגדים, הנעליים החדשות בחורף הסנדלים החדשים בקיץ, העוגות של יום שישי.

אף אחד לא ספר כסף, לא באידיש ולא בעברית. הראשונה שספרה כסף, וגם, לא ממש כסף אלא תלושים שווי כסף היתה מרים שספרה את הריבועים שהורידה לנו מהתלוש אחרי שקנינו עוגיות, וופלים, שוקולד ושאר דברים שהיו באספקה הקטנה שנוסדה בשנות השישים ומוקמה בצריף השוודי, שהיה פעם מרפאה. היא ספרה בפולנית.

אפשר לכתוב סיפור, ארוך או קצר, על תולדות הכסף בקיבוץ אבל מה שיותר מעניין זה איך ומתי נכנס הכסף לתודעה. ולתודעה שלי הוא נכנס מאז ההפרטה, כמובן, כמו בריון שנעמד לפני ומסתיר לי את הסרט.

טוב, לפעמים אני רואה חלק מהסרט אבל... כי מה זה החיים, החיים זה התודעה, אילו מחשבות מתרוצצות לך בראש כשאת קמה בבוקר, כשאת מתכננת את השבוע, כשמגיע ה-20 לחודש, כשמתחלפת העונה, כשתוקפים אותך געגועים לנוף ירוק באמצע הקיץ.

כמה משטח המסך של התודעה שלך מכסה הכסף. ולא שזה משנה במשהו את המציאות, זה לא, זה רק מעיק, לא כיף, לא פאן, לא קלילות, בעצם הייתי חיה בדיוק אותו הדבר גם בלי הבריון הזה שהשתלט לי על התודעה, אבל איך מסלקים אותו, רעיון, הצעות, מישהו?

איך מסלקים את הכסף שהשתלט על התודעה... (התמונה מ-freepik)