ובכל המלחמות שעברתי, הכי מוזר זה איך יום אחד אומרים "המלחמה נגמרה, אפשר לצאת" וחוזרים לשגרה כאילו כלום לא היה. עד המלחמה הבאה

שבת של יום כיפור בקיבוץ אינה שונה משבת לא של יום כיפור בקיבוץ. אנחנו ב"כיתה", אחרי ארוחת צוהריים. אח שלי מגיע על אופניים ומודיע שפרצה מלחמה ושצריך להיכנס למקלט. מי שלח אותו? איך ידע? אולי 50 שנים אחרי - זו הזדמנות טובה לשאול.

המקלט שלנו הוא צר מאוד ומאורך. זה המקלט הכי קטן בכברי. שורת מיטות בשלוש קומות מצד זה ומצד זה, ובתווך מעבר של 80 ס"מ. בכל צד יש יציאה, אחת קרובה יותר ל"כיתה" שלנו שהשארנו מאחור, אחת רחוקה. לכל אחד מיטה, אני בקומה השלישית, בערך באמצע השורה. זה הבית שלנו עכשיו לכמה שבועות טובים. וכשצריך פיפי, אין ברירה -לוקחים שאיפה של אומץ ויוצאים בריצה אל "הכיתה".

כל ערב לפני השינה או שמקריאים לנו פרק מה"סיפור בהמשכים" או שיפה, אמא של אבידן, מספרת לנו סיפורים מעברה המפואר בפלמ"ח, איך הסליקה נשקים מתחת לשמלה בכניסה לירושלים הנצורה, כאילו שהיא אישה בהריון. זה כנראה הסיפור שהכי הרשים אותי, כי אותו אני זוכרת. סיפורי מלחמה בעת מלחמה.

אמא שלי נוסעת כל יום להדסה ואחר כך לרמב"ם, לאבא שלי שנפצע במלחמה. יותר משאני דואגת לאבא, אני דואגת לאמא שנוסעת כשהאזעקות משתוללות באוויר. בשעות אחר הצהריים היא חוזרת הביתה, כדי לעשות סיבוב בין המקלטים השונים, בין כולנו. "מה את עושה כשאת נוהגת ויש אזעקה?" אני שואלת אותה בדאגה. "ממשיכה לנסוע, הרי אני צריכה להספיק להגיע הביתה עד אחר הצהריים" היא עונה, ואני מדמיינת באימה, שיום אחד היא כבר לא תבוא אחר הצהריים לבקר במקלטים.

בוקר אחד התעוררנו לקול "בום" גדול. הסתבר שמטוס סורי הופל ע"י מטוסי חיל האויר שלנו בנהריה הסמוכה. מפחיד ומרגש ומבעית כאחד. גם לנו יש עכשיו 'מורשת קרב' לספר...

בוקר אחר התעוררתי לחדשות טובות: אבא שלי משתחרר מבית החולים ויבוא לבקר אותי במקלט. אני זוכרת שגם התרגשתי וגם התביישתי (הרי במלחמה או שנלחמים או שמתים כמו גיבורים, מה הקטע עם "רק" להיפצע??), ובעיקר לא ידעתי למה לצפות. הגיע עם תחבושת על העין (איבד..) על הראש (האוזן נקרעה, נתפרה עקום, ונשארה סימן היכר בולט...) ועל היד תחבושת ע-נ-קית (דווקא הפציעה ביד הייתה הכי פחות דרמטית, אבל התחבושת – יא חביבי!!).

לילה אחד גילה א. ואני התעוררנו והיינו ממש חייבות פיפי. באותו לילה, אברהם, אבא של גילה, היה ה"יְשֵׁנָה" במקלט. הוא ישן ליד היציאה שקרובה ל"כיתה" וכדי לצאת מהמקלט אנחנו צריכות פחות או יותר לדלג מעליו. בחוץ שחור משחור, ההאפלה משחירה עוד יותר את הלילה וצריך המון אומץ לצאת, לרוץ בחוץ, לעשות פיפי בכיתה הריקה והדוממת, כמובן בלי להדליק את האור, ואחר כך לחזור, והכל בשקט בשקט לא להעיר אף אחד: לא את הילדים האחרים, לא את אברהם "הישנה", ולא את המטוסים הסורים. בכל פעם שאנחנו מתקרבות לאברהם – הוא נותן נחירה ואנחנו גם נבהלות, גם מתות להתפוצץ מצחוק ומבעתה, ובעיקר צריכות נורא להתאפק שלא יצא לנו.... אנחנו מנסות שוב להתקרב, ושוב נחירה, ושוב נמלטות בצחקוק עצור לכיוון המיטות שלנו. וצריכות נורא להתאפק. אחרי שלושה-ארבעה ניסיונות אנחנו מחליטות שאין ברירה – נצא מהצד השני, הרחוק מה"כיתה". איזה פחד! חושך צלמוות, ושתי ילדות בנות 7 אצות רצות לכיתה לעשות פיפי. לפחות בחוץ אפשר להתפוצץ מצחוק בקול גדול.

ובכל המלחמות שעברתי, הכי מוזר זה איך יום אחד אומרים "המלחמה נגמרה, אפשר לצאת" וחוזרים לשגרה כאילו כלום לא היה. עד המלחמה הבאה.

המקלט שלנו, הוא המקלט הכי קטן בכברי (צילום: אלי אלון)