הם ירדו אל שביל העפר המוליך לכיוון בריכות הדגים. כף ידה של רותי הייתה עדיין מונחת בכף ידו של יורם, כמו יונה מעולפת

 

הדיון האובססיבי על הלינה המשותפת העמיד בצל ריטואל משותף אחר – טקס עשיית הצרכים בצוותא. כולנו מכירים את התמונה החביבה הזו של הזאטוטים היושבים במעגל על סירי הלילה עם הפנים – או ליתר דיוק התחת (סליחה) – לייצור.

 

וזה יכול להתרחש רק בקיבוץ – אהבה מסיר ראשון – "עוד מאז שישבנו ביחד על הסיר".

ככה זה היה עם יורם ורותי. בתמונות הישנות אתה יכול לראות אותם יושבים זה לצד זו על הסיר, ואחר-כך על הספסל מול מכתבת העץ עם הלוח המתרומם בבית-הספר היסודי, ואחר-כך גם בתיכון (אז עוד לא הייתה חטיבת ביניים). תמיד הם היו ביחד. צמד-חמד. במסיבות החברה רוקדים מזורקה וקרקוביאק. אף פעם לא רוקדים עם מישהו אחר. במחנה של התנועה מכינים את מזרני הסירה הקוצנית ופורשים את שקי השינה שלהם זה בצד זה. בכיתה י"ב, בטיול למדבר יהודה, כבר לא התביישו להחזיק ידיים במעגל שמסביב למדורה, הם היו הראשונים בכתה ללכת יד ביד.

 

ואז הסתיימו הלימודים וכולנו התגייסנו לצבא. פתאום התפרדה החבורה והרבה דברים שהיו כל-כך ברורים ובטוחים, קיבלו תפניות חדשות.

זה קרה גם ליורם ורותי. הוא הלך לצנחנים והיא לנח"ל. בהתחלה עוד נפגשו פה ושם בסופי שבוע. אחר-כך היא נתקעה באיזו היאחזות בדרום והוא נהיה מדריך צניחה בתל-נוף ונתקע שם עם איזו מקפלת מצנחים מגדרה.

***

השתחררנו. יורם התחתן עם מקפלת המצנחים. רותי דווקא הייתה בחתונה. עמדה לבדה בצד. אבל מיד אחרי זה, היא עזבה את הקיבוץ ונסעה לקנדה. חלפו שנים. מרותי לא שמענו שום דבר. ליורם ולמקפלת נולד ילד אחד. כשהיה הילד בן חמש, נפל מכנף של טרקטור ונהרג. איכשהו נודע לרותי והיא שלחה מכתב תנחומים בן חמש שורות. שנתיים מאוחר יותר התגרשו יורם ואשתו שחזרה לגדרה.

 

יום אחד קיבלה רותי מכתב. מסתבר שיורם שמר את המעטפה עם הכתובת ששלחה לו אחרי האסון. רותי פתחה את המעטפה בידיים קצת רועדות. בפנים היו שני דברים. כרטיס בריסטול בצבע תכלת שעליו היה רשום ב"לורד" עבה ובכתב יד: "לרותי שלום, את מוזמנת לחתונה שתיערך בקיבוץ בל"ג בעומר השנה". הדבר השני היה כרטיס טיסה לכיוון אחד, מונטריאול – תל-אביב. רותי, שעדיין התגוררה בגפה בעיר הקרה, לא ידעה אם לכעוס או לבכות. 'לך לעזאזל', הטיחה רותי את כרטיס הקרטון בקיר הלבן, למה אתה חושב שאני צריכה לבוא לחתונה המחורבנת שלך. אחר כך היא אספה את הכרטיס מהרצפה. היא הכירה את הכתב. הוא לא השתנה. איזו מין הזמנה חשבה, אפילו בקיבוצים כבר מדפיסים משהו יותר מכובד... או אולי הוא לא רצה שאשתו המיועדת תדע...

 

ברגע הראשון היה ברור לרותי שהיא לא נוסעת. מה פתאום שתיסע. אבל בלילה לא נרדמה. תקפו אותה געגועים. למשפחה, לקיבוץ, לישראל, לחברים... לזיכרונות... ליורם. בבוקר היא כבר ידעה שהיא נוסעת.

 

נטל עכשיו יורם גם את ידה השנייה של רותי בידו (התמונה מ-youtube)

 

***

היא הגיעה שבוע לפני מועד החתונה. אחיה קיבל אותה בנתב"ג. הפגישה עם אמא הייתה נרגשת. בחצות אמרה האם שהיא עייפה והולכת לישון. "סידרתי לך את המיטה בחדר הקטן", אמרה לרותי. רותי קמה להכין לעצמה עוד כוס קפה ואז נשמעו דפיקות רפות בדלת. רותי אמרה "יבוא". הדלת נפתחה בהיסוס ובפתח עמד יורם. יש לו חוצפה לבחור.

"כרגע פגשתי את אחיך. הוא סיפר לי שהגעת".

 

רותי רצתה להשיב אבל לא יצאו לה מילים. "אמא שלך כבר הלכה לישון? בואי נטייל קצת, נעים עכשיו בחוץ".

ורותי, כמו רובוט המופעל בשלט רחוק, הניחה את הספל על השייש ויצאה.

 

הם הלכו בשקט על המדרכה הצרה. ריחות האביב המוכרים פרטו על הנימים הכי עמוקים. "התגעגעתי אלייך," אמר יורם ונטל את כף ידה של רותי. רותי נרעדה. "את אולי לא תאמיני," המשיך יורם, "אבל אין יום, אין אפילו יום אחד כל השנים האלה שאני לא חושב עליך".

"אז למה ככה?" שמעה את עצמה רותי לוחשת.

"כי הייתי חמור גדול," אמר יורם, "אמרתי לעצמי שזה לא נורמלי שאנשים שמכירים אחד את השני החל מהסיר בפעוטון יתאהבו פתאום".

"למה צריך להתאהב אם כבר אוהבים?" שאלה רותי.

 

הם ירדו אל שביל העפר המוליך לכיוון בריכות הדגים. הדומייה הייתה גדולה. הם יכלו לשמוע את נשימותיהם. כף ידה של רותי הייתה עדיין מונחת בכף ידו של יורם, כמו יונה מעולפת.

"אז עכשיו אתה רוצה להתחתן שוב?" שאלה רותי.

"כן," עצר יורם ונעמד מולה.

"וזה נראה לך נורמלי שאתה שולח לי הזמנה לחתונה שלך? חשבת פעם שאולי גם אני חושבת עליך כל יום, אבל ממש כל יום."

"לא העזתי לחשוב," נטל עכשיו יורם גם את ידה השנייה של רותי בידו.

"ולמה שלחת לי הזמנה? למה אתה חושב שאני צריכה לרצות לבוא לחתונה שלך?"

 

קורים של כסף שנשרו מן הלבנה פגעו במצחם של רותי ושל יורם ועפו כמו ריקושטים בין בּבות עיניהם. "לא הזמנתי אותך לחתונה שלי," אמר יורם, "הזמנתי אותך לחתונה שלנו".