השבוע חניתי ליד הרמפה של חדר אוכל ומה נכמר ליבי למראה העזובה. קייצת צמחה מתוך רצפתה הסדוקה, כמו רציף של תחנת רכבת נטושה

 

הרמפה של חדר אוכל הייתה המזבח של בית המקדש (חדר האוכל) בימי תפארתו. אל הרמפה הגיע המזון שהוקרב לחברים על ידי הכהן הגדול – האקונום - ועוזרו המתנדב; אליה חזרו השאריות, שהושלכו אל צפרדע האשפה, שחנתה בתחתית המזבח.

 

על שפת המזבח הזה השתרך תור של עולים לרגל, חברים שחיכו לחלוקת הפרי השבועית – אבטיח, מילון, או שקית תפוחים לחדר – ואליו הגיעו מטפלות כדי להשליך את שקיות האשפה של בתי הילדים. כולם עלו אליו לרגל.

 

על שפת המזבח הזה חיכו השומרים בחמישי בלילה לבואה של משאית הלחם מן המאפייה בשלומי, כדי "לצבוט" חלה טרייה, לפני שיגיעו עובדי המטבח וינזפו בהם על החלות הפצועות.

על שפת המזבח הזה העמסנו צידה על משאיות וג'יפים שלקחו חברים לטיולי משק וגרעינים שיצאו לטיולים במסגרת התוכניות החינוכיות שלהם. הרמפה הייתה שער הכניסה והיציאה של הטיולים המאורגנים.

***

השבוע חניתי ליד הרמפה ומה נכמר ליבי למראה העזובה. קייצת צמחה מתוך רצפתה הסדוקה, אולי מדושנת בשאריות הזבל שנותרו מתחתיה היכן ששכנה צפרדע האשפה, כמו רציף של תחנת רכבת נטושה.

 

כאקונום, לרמפה היה חלק מרכזי בחיי: קבלת סחורה - מירקות, בשר ועד חבית דג מלוח; מריבות עם סוכנים על המחיר ושטיפתה שבישרה את סוף יום העבודה.

 

בפרקי ההווי של העת ההיא זכתה הרמפה גם לפסטיבל שירים משלה: "פסטיבל שירי רמפה" שהושרו באחד הערבים של אמצע שנות השבעים של המאה שעברה; ערב שתובל בעוגיות פתי-בר לטבילה בכוס הקפה.

זכרם של שניים מן השירים עדיין שמור עמי:

 

בשדמות חדר לחם

בשדמות חדר לחם

בדרך רמפתה,

בדרך רמפתה,

על סטיקים אדומים

יּעמול שם הצוות

יצלה שם הצצות.

 

וּבְבוֹא חֲצוֹת לַיְלָה,

מכונית לחם נצפתה

חלה יפת מראֶה

כל יד בה צובטת

מקרר נפתחה,

לבטן סועדת,

בטן סועדת.

 

אני והסבתא

אני והסבתא צעדנו רמפתה

לקחת לחדר מלון

אני כה נרגש למילון טעם דבש

אך אוי הוא מלא ריקבון

 

ספרי לי ספרי לי

כיצד זה קרה

מלון כה רקוב

וכאן אין החזרה

והסבירי היטב סבתי

מתי יש כאן מילון אמיתי?

 

 

הרמפה העזובה. ואין פוקד את המזבח (צילום: עזרא דלומי)