חווית השפע טעונה ברגשות סותרים. מחד – שמחה על העושר, ומאידך – חשש מסופו. לעתים חוויה של שפע גם ממלאת אותנו בתחושות אשמה

 

{א} וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: {ב} וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: {ג} וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: {ד} וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: {ה} וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: {ו} וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: {ז} וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: {ח} וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: {ט} וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: {י} וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

***

הפרשה נפתחת בחלק האחרון של נאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו. חלק זה עוסק בשתי מצוות התלויות בארץ המתקיימות בדיבור: מצוות מקרא ביכורים ומצוות וידוי מעשרות. לאחר תיאור מצוות אלו, מוזכרת ברית בין אלוהים לעם ישראל.

 

על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה. האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן בבית המקדש את מקרא ביכורים.

 

במסכת מכות (פרק ג', משנה ג') נאמר שהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם בעליהם את פרשת הביכורים - לוקה (כאמור, הבעלים מביאים את הביכורים לבית המקדש וקורין את פרשת הביכורים ולאחר מכן בהנחת הביכורים על המזבח הם עוברים לרשות כהני המשמר).

 

פרופ' רוחמה וייס (1966, חוקרת, ומרצה לתלמוד, משוררת ופובליציסטית) כותבת על חגיגת השפע החומרי. הפרשה פותחת בחוויה הפלאית של תנובת האדמה. אנחנו נבוא אל הארץ, היא תאיר פניה אלינו ותשפיע עלינו מיבולה, ואנו נודה לאלוהים. היא בוחרת להישאר ברגעי האושר של החקלאי הישראלי. השפע פוקד את נחלתו, והוא מודה לאלוהים ומביא לו מביכורי האדמה.

 

מסכת "ביכורים" מוקדשת בשמה ובתכניה לטקס הבאת הביכורים במקדש. הפרק השלישי פותח בתיאור רגע ההולדת של הביכורים (פרק ג' משנה א'): "כיצד מפרישים הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר 'הרי אלו בכורים'".

 

חג הביכורים בעין חרוד, 1926 (צילום: יעקב בן-דב)

***

חווית השפע טעונה ברגשות סותרים. מחד – שמחה על העושר, ומאידך – חשש שכל זה יגמר. לעתים חוויה של שפע גם ממלאת אותנו בתחושות אשמה. האם זה באמת מגיע לי? מדוע שלא אסתפק בפחות? האם באמת השגתי את רכושי ביושר? האם משל אחרים אני לוקח?

 

כיוון שיש יחס קונפליקטואלי לעבודת האל, בו מעורבים עושר ואושר, מוזכרת האלטרנטיבה - תמונה של עבד ה' הסגפן, זה ששמחת השפע זרה לעולמו.

בשיר יפה ופשוט (לכאורה) נתן יונתן עוסק בפרשנות של התלמוד, ביצירת מפגש בין שתי הדמויות – איש השפע השמח בעושרו והנזיר המסתגף. רקע על  הסגפן התלמודי שבו בחר יונתן. האנטיתזה של מביא הביכורים הוא הסגפן, וכמודל לסגפן בחר נתן יונתן להביא את דמותו של אחד מ"החסידים הראשונים", ששמו חנינא בן דוסא.

 

בפרק השלישי של מסכת "תענית" מובאות כמה אגדות המאפיינות את אישיותו, חייו ומשפחתו. ברצף האגדות נמצאת גם האמרה הבא (תענית דף כד עמוד ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני - דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".

 

כל השפע המצוי בעולם, כל האנשים ששמחים בחלקם ומביאים ביכורים, חבים את עושרם לחנינא בן דוסא, אשר די לו בקב חרובים בכל שבוע.

                  ***

חֲנִינָא בְּנִי – נתן יונתן

 כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא

אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי

הָיָה יוֹרֵד לְגַנּוֹ וְרוֹאֶה

תְּאֵנָה שֶׁבִּכְרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר

יַלְדָּה שֶׁבִּכְרָהּ

וְנִשְׁאָר עוֹמֵד מֵרָחוֹק

נָזִיר עוֹבֵר אָרְחוֹת.

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִילוֹ

 וַחֲנִינָא – אַף לֹא תְּאֵנָה אַף לֹא רִמּוֹן

אַף לֹא אַהֲבָה אַחַת –

כְּאִילּוּ בֶּאֱמֶת דַּי לוֹ

בְּקַב חָרוּבִים מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת.

 

בפרשנותו יונתן מעמת בין דמות איש השפע לדמות הסגפן. הוא גם מוסיף לרשימת הביכורים של המשנה גם את ה"נערה" ובכך הוא מאיר על מה שנראה פתאום כפשט של המשנה - המשנה כל-כך חושנית שאין ספק שדבריה מתייחסים לעולם החושני על כל מה שבו – ההבכרה החקלאית מוחצנת, ומאחוריה מסתתרת ההבכרה האנושית: "נערה שבכרה".

 

 "שדה" ו"גן" הם גם סמלים נשיים "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" במקרא, והאשה כשדה בלשון חז"ל: "נסתחפה שדהו". נתן יונתן מזכיר לנו שלמעשה המשנה עצמה כבר מרמזת שתאוות הן תאוות, ועלינו לדבר על המשמעות הדתית של עולם התאוות כולו. תאנה, רימון ונערה – יש מתאווים ויש סגפנים.

 

נתן יונתן מעמת בין שתי הדמויות הדתיות עם תוספת לעולמו של הסגפן המילה "כאילו" ומבקש מאיתנו להיות ספקנים ביחס לעולמו של המסתפק במועט. ולסיום – הכינוי "בני", כשהוא נאמר על-ידי אלוהים נושא משמעות אחת, ואילו כשהוא נאמר על-ידי משורר בשר ודם הוא מקבל משמעות שונה בתכלית. המשורר פונה אל בנו שבוחר בנתיב המסתפק והוא שואלו בכאב ובספקנות "באמת?" "כאילו?" אולי כבר תיגע בפרי המותר?

***

הרבה פרופ' דליה מרקס  (1966, פרופסור לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' - ירושלים), כותבת שחז"ל הפרידו בין הבאת הפרי לבין מקרא הביכורים. הנשים היו שותפות  בהבאת הביכורים אך לא  בממד הרפלקטיבי של מקרא הביכורים שמטרתו לעורר ולשקף את הביוגרפיה האישית עם תולדות העם. העולים לרגל מרחוק חווים את ההיסטוריה היהודית בגופם. החקלאי מגשים בגופו את החזון והופכו לממשי.

 

הנצ"יב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין  1816–1893, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19). הוא מסביר שכתוב "וירעו אותנו" והיה צריך להיות כתוב: "וירעו לנו" כביכול. אבל הוא מדגיש משמעות הכתוב– עשונו רעים וכפויי טובה.

              ***

אדמה - מילים: אברהם ברוידס, לחן: דוד זהבי

אֲדָמָה, אֲדָמָה,

בַּשְּׁפֵלָה וּבָרָמָה,

בַּמָּטָר וּבַחַמָּה,

מָטָר וּבַחַמָּה!

אַתְּ אִמֵּנוּ אֲדָמָה –

אֵם אָדָם אַדְמַת כָּל חַי!

אֲדָמָה, אֲדָמָה,

בָּרָעָב וּבַצָּמָא

בָּךְ מְקוֹר הַנֶּחָמָה,

מְקוֹר הַנֶּחָמָה!

אַתְּ אִמֵּנוּ אֲדָמָה –

אֵם אָדָם אַדְמַת כָּל חַי!

אֲדָמָה, אֲדָמָה,

הַגְּלוּיָה וְהַתַּמָּה,

לָךְ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה,

הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה!

אַתְּ אִמֵּנוּ אֲדָמָה –

אֵם אָדָם אַדְמַת כָּל חַי!

 

בִּכּוּרִים - מילים: ש. שלום, לחן: יהויכין סטוצ'בסקי

בִּכּוּרִים בִּכּוּרִים

לְעַמְּךָ בִּיכּוּרִים

מָה הֵבֵאתָ חֲבִיבִי?

הֵבֵאתִי גַּם שִׁבְעָה מִינִים

הֵבֵאתִי גַּם עֵינֵי פְּנִינִים

הֵבֵאתִי, הֵבֵאתִי

הֵבֵאתִי אֶת לִבִּי

             ***

השיר לאדמה - מילים: עודד אבישר, לחן: אברהם מינדלין

גֶּבַע, סֶלַע, נִיר וָרֶגֶב

לִי תַּחְרֹזוּ זֶמֶר-עַם:

אַדְמָתִי – גָּלִיל גַּם נֶגֶב –

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם.

שׁוּר, הַבִּיטָה!

דָּן, חֲנִיתָה!

גַּם גְּבוּלוֹת, גַּם רְבִיבִים,

אֶלֶף הֵנָּה,

שִׁיר יָרֹנָּוּ –

לִגְבוּלָם בָּנִים שָׁבִים.

נִיר בְּתוּלִים פִּלְחִי מַחְרֶשֶׁת,

בִּתְלָמַי זִרְעִי שִׁירָה!

אַדְמָתִי, אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת

רֹנִּי רֹן, לֹא עֲקָרָה!

 

שלושת השירים הללו הם שירים מגויסים, נכתבו בעידן האידאולוגי של "אז" , והם משמחים אותנו גם היום, כשנסיר את מעטה הציניות ונשמח שמחה פשוטה בפירות עמלנו.