באופן מפתיע מעט, ואולי גם בניגוד מוחלט למטרות החינוך המשותף, גדלנו, ילדי הקיבוץ של שנות הארבעים והחמישים במאה הקודמת, כאינדיבידואליסטים מובהקים. הורינו - טרום הלינה המשפחתית - הרעיפו עלינו שפע ניצוצות של אור וחום קר, כמו אלה הבוקעים מזיקוקי היד שהיו מחלקים לנו ביום העצמאות.

למסיבת הסיום של בית הספר כתבתי את הפזמון הבא:

היה זה יום אביב לח, צח וחם,

ראש קדימה פרצנו אל העולם,

אני פה! הכרזנו בצווחה ראשונית,

מעתה, כאן אני האוחז בשרביט,

אהבה הן דורשת גם צער ריבית,

ואדרוש להלן תשומת לב מרבית.

המחנך, חיים הדומי (לימים מנהל "אורנים"), הצהיר שהפזמון מהווה "מניפסט בוטה של אגואיזם נרקיסיסטי צרוף", ושהוא לא ירשה את העלאתו על הבמה. בתגובה, הודענו שמסיבת הסיום מבוטלת.

בימים ההם הגיע לקיבוץ, בראש צוות תחקירנים וצלמים, פרופסור ברונו בטלהיים, שכתב אודותינו מאוחר יותר את מחקרו המונומנטלי "ילדי החלום".

כמוצא של פשרה, הוסכם למנות את הפסיכולוג המפורסם כבורר בעניין הפזמון שנפסל על ידי המחנכים. פרופסור בטלהיים, לאחר ששמע בסבלנות רבה את טיעוני הצדדים (באנגלית הרצוצה שלנו), קימט את קרחתו האינסופית בגלים בוהקים מזיעה, ופסק שיש להתיר. הוא הסביר את הפזמון כ"ריאקציה ומחאה תת-הכרתית, מובנית וצפויה, של דור 'הצברים' כלפי דור ההורים והסבים, שעברו את השפלות הגולה הדוויה, את הפוגרומים ואת טראומת השואה".

כולנו לטשנו עיניים בפסיכואנליטיקן הדגול בספקנות מהולה בתמיהה. לא ממש הבנו מה הוא שח, ומשה גרטל (לימים כתב ספורט בכיר בטלוויזיה), העיר בקול רם (למזלנו, לא הבין הפרופסור עברית), ש"הקירח זקוק לאשפוז דחוף".

לימים, התברר שאבחנתו של גרטל הייתה לא פחות מדויקת מאבחנותיו השנויות במחלוקת של הפרופסור, שכן זה האחרון טרף את נפשו בכפו בשנת 1990, כשלושים שנה מאוחר יותר (אני מקווה שלא בגללנו).

 ברונו בטלהיים. אבחנות שנויות במחלוקת (התמונה מוויקיפדיה)