חילול השם | גילי זיוון

 

לא חשבתי שיגיע יום שלא אוכל לומר את הצירוף "ציונות דתית" כי את השם הזה תנכס לעצמה קבוצה קיצונית, שמביאה את העולם הציוני דתי עד לקצה פנטי, אלים וגזעני

 

כבת עין צורים, וכחברה בסעד זה יותר מ-40 שנה גדלתי בתוך עולם שהדגיש את השליחות החשובה של שילוב העולמות: עולם של בניית גשרים וחיבורים. רבות דובר אז על המקף המחבר. בין קיבוץ לבין דתי, בין ציונות לבין דתית, בין תורה לעבודה, בין לאומיות לאוניברסליות. תורה הופיעה תמיד עם דרך ארץ, הספר עם הסיף, מחויבות דתית עם שוויון ערך האדם באש/ר הוא והיא.

הרוח הייתה רוח של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

 

אכן השתנו הזמנים, והציונות הדתית עברה שנויים רבים, אבל גם בחלומות הבלהה הגדולים ביותר שלי לא חשבתי שיגיע יום שלא אוכל לומר את הצירוף ציונות דתית כי את השם הזה תנכס לעצמה קבוצה לאומנית, קיצונית, שמביאה את העולם הציוני דתי עד לקצה הפנטי, האלים והגזעני.

 

את היהדות שהביאה לעולם את הדאגה לגר ליתום ולאלמנה, מציגים היום גונבי שמה – כחשוכה, מושחתת, אלימה, לאומנית וגזענית.

 

ירמיהו זעק: "גר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה" והיום מי שקוראים לעצמם "ציונות דתית", לא רק שאינם דואגים למוחלשים, אלא גם עומדים מנגד ואינם פועלים למניעת שפיכות הדמים בקרב אחיינו, אזרחי ישראל הערבים. במקום זה הם נותנים גב למעשי תג מחיר ההולכים ומתרבים.  בניסוחו של הרב בני לאו מתחילת השבוע שחלף: זוהי "ציונות דתית שנלקחה בשבי על ידי הכוחות הלאומניים הקיצוניים".  

 

במקום להיות זו שמגשרת, זו שמובילה להסכמות בין קבוצות אידיאולוגיות שונות, זו שפועלת בשם המקף המחבר – כפי שנהגה הציונות הדתית הישנה - מפלגת הציונות הדתית מקצינה עמדות, מחדדת את הקצוות ומשחיזה את הסכינים.

 

יש הטוענים כי דמוקרטיה סותרת את היהדות, אבל  להבנתי הצנועה שורשיה העמוקים של הדמוקרטיה המודרנית כבר מצויים במסורת המקראית ומגיעים לפתוח נרחב במסורת התלמודית שכל כולה מחלוקות ורב קוליות. המקרא מציג התפיסה דתית שלא רואה בשליט – כל יכול. אין במסורת היהודית שלטון שהוא מעל לחוק, מעל לבית המשפט כפי שהיה נהוג במרחבי העולם העתיק.

 

בספר דברים, יז אנחנו קוראים על משפט המלך:

" [...]   וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, [...] וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.  לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול". בעולם המונרכי הגבלת המלך והכפפתו לחוק הייתה מהפכנית!

 

והנה בימים אלו, דומה כי יש מי שרואים את הממשלה הנבחרת ככל יכולה, כמי שאיננה מוגבלת בכוחה ואיננה כפופה לחוק, אלא משנה אותו לפי צרכים אישיים. ביטול עילת הסבירות וקידום פסקת ההתגברות – הם מעשים המבקשים ולשים את הממשלה מעל לכל הגבלה, מעל למשפט ולחוק.

 

ובהקשר הזה אולי כדאי להזכיר את הסיפור המקראי על המלך והמלכה שביקשו לשלוט גם על הרשות המחוקקת גם על הרשות השופטת וגם בזו המבצעת. אני מתכוונת כמובן לסיפור כרם נבות.

כזכור חשקה נפשו של המלך אחאב בגן הירק הקרוב לארמונו. לשם כך הוא מבקש מנבות היזרעאלי כי ייתן לו את כרמו. נבות מסרב. זה בניגוד לחוק התורה, הוא טוען, וזו נחלת אבותיי! "חלילה לי מה' מתיתי נחלת אבותיי לך". כאן נכנסת איזבל לתמונה ומארגנת משפט מבויים המאשים את נבות בקללת המלך ואלוהים. נבות מוכרז כבוגד שדינו מוות. מוצע להורג על פי "הדין והחוק" ואחאב יורד לרשת את הקרקע השייכת מעתה למלך. הכול לכאורה חוקי, אך הכול שקר וחמדנות של השליט. בכרם נבות מחכה אליהו הנביא לאחאב מלך ישראל  וקורא: "הרצחת וגם ירשת?!"

 

צעקת אליהו חייבת להדהד בליבנו גם כיום. שלטון שרומס את המשפט והחוק, שאינו קשוב לאזרחיו עלול להגיע לנורא מכל.

ולכן אנחנו כאן.

 

אני עומדת כאן לפניכם כמי שגדלה בערוגת תנועת (לא המפלגה) הציונות הדתית זו המגשרת והפתוחה, ואני זועקת בכאב לא רק על סכנת הרס הדמוקרטיה הישראלית, אלא גם על חילול השם הנעשה בממשלה הנוכחית!

 

נבואת אליהו לאחאב ואיזבל. צעקתוו צריכה להדהד בימינו (פרנק דיקסי, מתוך ויקיפדיה)

 

דברים שנישאו בהפגנה במוצאי שבת כי תצא 26.8.23