עם בוא עידן שיוך הבתים, החביירים מזדרזים - מה שבטוח בטוח - לקבוע עובדות בשטח: צומחות גדרות, תמימות לכאורה, אך תכליתן ברורה – הפגנת בעלות

תכנון ובינוי של יישוב משקף לעיתים קרובות תפיסת עולם ואידאולוגיה של המתכננים. לא יהיה זה חידוש אם נאמר, שהאדריכלים שעסקו בתכנון היישוב הקיבוצי ניסו להתאים את התוכנית להשקפת העולם השיתופית – שוויונית. עם הפרטת הקיבוצים והמעבר למודל של שכר דיפרנציאלי, הולך ומשתנה לנגד עינינו הנוף הפיזי בקיבוצים. ברשימה זו נצא לסיור דמיוני בקיבוץ "מתחדש", וננסה ללמוד על השינויים. 

המבנה הראשון שניתקל בו בקיבוצנו הדמיוני הוא מבנה גדול מאוד, בית מידות, הניצב במרכז הקיבוץ. פעם זה היה חדר האוכל – הלב הפועם של היישוב;  מקום מפגש לכמעט כל חברי הקיבוץ, שלוש פעמים ביום; מרכז חברתי, ששימש לא רק לצורכי אכילה, אלא גם – בדרך כלל – כמועדון לחבר, חלוקת דואר, סידור רכב, ולעיתים גם  ספריה, כשכל אלה מזמנים בעצם מפגש חברתי לתושבי היישוב. כיום זהו פיל לבן שקירותיו מתקלפים, ושולטת בו עזובה ושממה. לאחר ניסיונות הנשמה שנמשכו כשנה, לטובת כמה ילדים וזקנים, נסגר המוסד הוותיק  לתמיד. נעשים מאמצים להשכיר את השטחים המבונים הנרחבים, אך עד עתה ללא הצלחה.

***

סמוך לחדר האוכל מתנוסס עוד בניין די מוזנח – הכוונה ל"בית התרבות" (במושבים, אגב, קראו לו "בית העם"). מי לא זוכר את הסרטים המרתקים, שהובלו מ"מחלקת הקולנוע" של ההסתדרות בתל אביב,  והוקרנו פה מידי שבוע, את ההצגות והמופעים, חתונות וטקסים. דעיכתו של הבית, צריך להודות, החלה עוד לפני "השינוי", כאשר מרבית חיי התרבות עברו לאזור וכאשר הטלוויזיות השתלטו על הפנאי שלנו. החביירים העדיפו לראות סרטים והצגות לפי בחירתם, ולא נמצא תחליף הולם לתכני התרבות. כך נעזב הבית, הכיסאות מעלים אבק, סנוניות מקננות בין כותרות עמודיו, וכולו אומר הזנחה.

הגענו לאזור מגורי החברים, "הרכבות" המפורסמות של ארבע דירות מחוברות, ששטחן בין 60 ל-80 מטרים רבועים. בעל כורחנו אנו שמים לב לבליטות משונות, מעין חטוטרות שצמחו מפה ומשם. מבט מקרוב מגלה לנו שהמדובר ב"תוספות" או "הרחבות", שביצעו מי שמשכורתם או ירושתם  שפרה עליהם. אחד סגר מרפסת, שני הוסיף מקלחת, שכנו פרש פרגולה והרביעי הסתפק ברחבת חצץ. לא נראה שהייתה פה יד מכוונת, וכך צומחות היצירות החדשות לארבע רוחות השמיים, מבלי לנסות יותר מידי להשתלב במבנה המקורי.

***

ניסיונות ההרחבה המאולתרים  אינם ברי השוואה, כמובן, לווילות הצומחות ב"שכונת ההרחבה" הסמוכה. זו מגמדת את דירות החברים לממדים די עלובים, וכשלעצמה מזכירה מעין רחוב של כפר קהילתי מבוסס, שצמח לו מעבר לגדר.

עם התקרב עידן שיוך הבתים והמגרשים, החביירים מזדרזים, בבחינת מה שבטוח בטוח, לקבוע עובדות בשטח. ובשטח, אכן, צומחות גדרות, תמימות למראה, אך כוונתן הברורה היא להפגין נוכחות. הזריזים למצווה כבר תחמו לעצמם את החצי דונם שעתיד – אולי – ליפול בחלקם, כשטח צמוד לבית, למטרות בוסתן פרטי או סתם שטח למנגל. המגרש העתידי  מוסתר בשיחים גבוהים, וכמובן אינו נגיש לציבור.

 במגרש החנייה חונות כחמש מכוניות מעוטרות עם הלוגו המקומי – זה מה שנותר מצי הרכב המשותף. לעומת זאת, ליד בתי החברים והתושבים צצים עשרות מגרשי חנייה לרכבים הפרטיים. כאן, כושר ההמצאה מתגלה במלוא כוחו ו"השמיים הם הגבול". משטחי בטון או "חיזרה", פרגולות ממתכת או עץ, העיקר שהרכב יזכה לקורת גג. שבילי עפר ודשא הפכו לדרך המלך, כדי לאפשר לרכב נגישות עד למפתן הבית. בדרכם חולפים הנהגים על פני שלט מאיר עיניים: "זהירות, ילדים וקשישים בדרך".

היגענו ל"סופר" (מרכולית) – וכאן סוף סוף אנו רואים גם את אוכלוסיית המקום. זהו המרכז הקהילתי התוסס העכשווי, אפילו  לוח המודעות הועתק לכאן מחדר האוכל, וכמובן גם הערמה של גיליונות "ישראל היום". על לוח המודעות מציעים את שירותיהם – בת משק שמנקה חדרים, מסג'יסט שנעזר בשמנים ארומטים, סטודנט מעניק שיעורי מתמטיקה ופיסיקה, ומשפחה מציעה גורי כלבים גזעיים במחיר מציאה.

בשולי היישוב, כשאנו מנווטים בזהירות בין רוכבי אופניים, טוסטוסים וקלנועיות,  אנו חולפים על פני שתי שכונות  מוזנחות. ניכר שבתיהן כבר מזמן לא זכו לשיפוץ. במרפסות  נערמים  ציודים חשמליים כמו  מכונת כביסה ותנור אפייה. מתגוררים כאן בנימשק תפרנים,  ותאילנדים, שתפסו את מקומם של המתנדבים.

***

סיורנו הדמיוני מסתיים בשער הכניסה הצהוב לקיבוץ, שהפך בלי כוונה לסמל של ניתוק פריווילגי. השומר מסביר לנו שהיום בכל טלפון נייד מקומי יש כמה מספרים שפותחים מחסומים. אחד לשער הראשי, שני למחסום זרוע  ש"יורד" בימי שבת וחג, ועוד נוסף למחסום של הכביש הפנימי – שיהיה, לכל מקרה.

בכמה קיבוצים יש ניסיון לשמר את מבני המרכז הישן במתכונתם המקורית, הפעם בגרסה מוזיאלית. כך יפעל בהם מעין מוזיאון, שיזכיר את ימי האדריכלות השיתופית שהייתה סימן היכר בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית, בטרם ביצעה את המעבר מאמונה לשכונה.

ותודה שהייתם איתנו בסיורנו!