פועלים רבים דרשו בכל תוקף לא להיכנע. "עלבון הוא להוריד את הדגל האדום לאחר שכבר הונף", אמרו, "תעזבו את החגיגה ונעזוב עמכם"

 

"בשנת 1951 הודיע המושל הצבאי של אילת כי לפי פקודת בן-גוריון יש לחוג גם באילת, לראשונה מאז תום מלחמת שחרור, את חג העצמאות. מטרת השלטונות הייתה, כנראה, לקרב את אילת לתודעת הציבור בארץ. היה זה אחרי חג הקציר שלנו. העיתונות נתנה פרסום רב להצלחת הניסיונות החקלאיים בערבה. נוסף לעברונה הוקמו עוד מצפות חקלאיים בעין-יהב ובעין- חוצוב (לימים חצבה), אבל שם לא הגיעו להישגים של עברונה. לחגיגת יום העצמאות באילת  ולמצעד הצבאי שעמדו להיערך בעיר נועדו גם מטרות מדיניות והסברתיות. היה בהם גם כדי לעודד את קומץ התושבים שכבר החלו להכות שורש בעיר.

 

המושל הצבאי וקציני-צבא הזמינו גם אותנו להשתתף במצעד. שמחנו להזמנה וכדי שנוכל להיענות לה, ביקשתי מהם להעמיד לרשותנו שתי מכוניות משא גדולות. בשבילנו היה זה לא רק חגם של המדינה, אלא גם חגה של החקלאות בערבה. התחלנו בהכנות. בצפון השגתי שני דגלים גדולים – דגל המדינה ודגל אדום. הגענו לחגיגה עם שתי המכונית. הראשונה הייתה מקושטת ירק מהצמחייה שגדלה באותה עונה במצפה שלנו, ולדפנותיה קשרנו אלומות קטנות מהדגניים שעוד שרדו מהקציר. על המכונית עמדו  ארבע בנות חינניות שהיו לבושות לבן ולראשיהן ענדו זרים קטנים. משני צדי המכונית התנופפו דגל המדינה ודגל התנועה. על המכונית השנייה המקושטת אף היא, היו "נציגי"  בעלי-החיים – פרה, שתי עיזים וכלובים ובהם ברווזים ותרנגולות.

 

בפעם הראשונה ראתה אילת ירק מגידולי המקום והוא בלט ברעננותו על רקע הערבה השרופה והשוממה וההרים החשופים שמסביבה. הרגשת חג ושמחה אפפה את הקהל הרב של חיילים, אזרחים ואורחים רבים שהגיעו מהצפון, וביניהם עיתונאים וצלמם. הופעתנו בחגיגה היתה מרשימה ורבת-חן,  והמון רב התרכז סביבנו. הבנות ירדו מהמכונית, סובבו בין הקהל החוגג וחילקו לכל אחד גבעול ירוק.

 

היאחזות עברונה. הירק מגידולי המקום, בלט ברעננותו

 

הצבא ריכז לחגיגה יחידות אחדות שחנו בעיר ובסביבה וגם טנקים וזחל"מים, תותחים ומכוניות.  במרכז המגרש הוקמה במת-הצדעה מקושטת עליה ישבו קצינים בכירים. עמדנו במקום שהועד לנו על –ידי הסדרנים וחיכינו לאות להתחלת התהלוכה. הדגל האדום היה כאן יחידי והתבלט בקרב המון דגלי המדינה.

 

לפתע ניגש אלינו קצין ואמר בשם מפקד המצעד, כי עלינו להוריד את הדגל האדום, שכן אין הצבא רשאי להצדיע לו. הייתי נבוך מאוד. ביקשתי מהקצין להסביר למפקדו, כי אין אנו יכולים להסיר את הדגל, שכן זהו דגל התנועה שאליה משתייכים אנו כולנו וכי בהופעות חגיגיות נוהגים אנו להניף את שני הדגלים. הקצין הלך וכעבור דקות אחדות בא אלינו מושלה הצבאי של אילת, מכרי וידידי משכבר הימים, ואף הוא החל לדבר על לבי, כי אסיר את הדגל האדום.

 

***

בתקופה ההיא שלא כבימינו, לא נערכה בארץ הופעה חגיגית כלשהי של משקים, וגם של מוסדות ההסתדרות, בלי שני הדגלים גם יחד. ביחוד אנו, שכולנו השתייכנו למפלגת  פועלי ארץ-ישראל ובשם התנועה ירדנו לערבה. לא יכולנו בשום פנים ואופן להתכחש לדגלה של תנועתנו. הסברתי גם למושל את סיבת סירובי להוריד אתה דגל והוספתי כי אם ניאלץ לעשות כן – לא נוכל להשתתף בחגיגה, נעזוב את המגרש ונחזור לעברונה.

 

פועלים רבים שעמדו על ידנו ושמעו את השיחה דרשו ממני בכל תוקף לבלי להיכנע. "עלבון הוא להוריד דגל לאחר שכבר הונף"... אמרו... "תעזבו את החגיגה וגם אנו נעזוב עמכם". הוויכוח היה חם וסוער ובעודו נמשך הגיע אלינו מפקד המצעד עצמו, שניהם, הוא והמושל, התנגדו להצעתי לעזוב את המגרש. "עזיבתכם תעיב על החגיגה... תהיה זו שערורייה, אסור לכם להשבית ולהכשיל את העצמאות בערבה, ביחוד כאשר נמצאים כאן נציג העיתונות", טענו כלפי.

 

הייתי במבוכה רבה והתקשיתי להחליט בדבר. החגיגה הייתה יקרה לי לא פחות מאשר לקצינים והברירה הייתה קשה מאד. מה גם שהיה עלי לחץ משני הצדדים - מקציני הצבא מזה ופועלי אילת מזה. באותו רגע ניגש אלי אחד הפועלים הוותיקים, אדם מבוגר, אשר ירד לערבה יחד עם אנשי "שח"ל" (שירות חלוצי לישראל) שימש מנהל סניף "המשביר" באילת, והציע, כי נוריד את שני הדגלים גם יחד. הצעתו נראתה לי כמוצא מהסבך, גם מפקדי הצבא הסכימו לה.

 בצער ובכאב קיפלנו את שני הדגלים והמצעד החל."

 

חג קציר ראשון בערבה. חגיגה מרשימה ורבת חן

התמונות מאתר "חבל אילות מסע בזמן". מאוסף פיץ שגיא, יטבתה

* זהו פרק מספרו של זאב דור-סיני (חבר עין חרוד) "מגדות הדנייפר ועד למעין חרוד". דור-סיני אשר גויס על יד בן גוריון להדריך את המצפה החקלאי הראשון שהוקם בערבה עברונה,  שעבר מאוחר יותר  לעין רדיין – להיאחזות הנח"ל יטבתה.

הביא להדפסה: דובי הלמן