כל עוד אנחנו נפגשים על השבילים אפשר להמשיך להאמין שיש תקנה להכול. אל תהיי כל כך מודאגת, אומרים לי השבילים. יהיה בסדר.

 

אז אמרו לי שקם אתר חדש, בלתי תלוי, בלתי קלוי, בלתי בלוי, שבו אפשר לכתוב מה שרוצים. על הקיבוץ ובכלל.

תכתבי. אמרו לי. מה שבא לך. אמרו לי. זה בלתי תלוי.

טוב, אמרתי. כי אני תמיד מעדיפה להגיד טוב על פני לא-טוב.

ועכשיו אני מול הנייר, ואני יכולה לכתוב מה שבא לי, אבל מה לעזאזל בא לי לומר?

 

פעם הייתי קיבוצניקית נטולת דאגות.

עבודה – יש בשפע. כולל מנוחת צוהריים.

כסף – יש תקציב. יציב. אין הפתעות לכאן או לשם.

על השבילים – תמיד אפשר למצוא עם מי לרכל. על ההוא, על ההיא, על ההא.

חינוך טוב – יש. אוכל בשפע – בלי לטרוח. בריאות – טפו טפו טפו.

וגם אל תשכחו שהייתי אז צעירה ובלונדינית. (טוב, נו, קטנוניים שכמותכם. אף פעם לא הייתי בלונדינית).

 

פתאום אני מוצאת את עצמי קיבוצניקית מודאגת מאוד!

מבפנים. מבחוץ. מלמעלה. מלמטה. מי שעומד מצדדיי מעליי או מתחתיי הוא העומד!

מהבפנים כבר מזמן יצאנו החוצה (אבוי! מתערבבים עם עמחא ישראל..) וכל החוץ הזה שנכנס לנו לבפנים (הושיעו! התושבים. הפוליטיקה. חונים לנו על הדשאים. פתקים בקלפי ל"עוצמה יהודית"...) ופתאום מלהיות קיבוצניקית מודאגת מאוד, מסתבר שאני פשוט ישראלית, עוד ישראלית אחת, מודאגת מאוד.

 

והשבילים. השבילים הפכו לכבישים, שפת המדרכה הפכה לחניות, אופניים עם סל-פן (פן תהיה חלוקה) הוחלפו בקורקינט ממונע ובשתי מכוניות לכל משפחה, ואת רוב העוברים והשבים מולך אתה בכלל לא מכיר.

***

את השיעור הראשון בקיבוצניקיות קבלתי מאמא שלי כבר כשהייתי ב"גן עופר". אמא ואני, בדרכנו מהחדר בחזרה לגן, עברנו מול חבר קיבוץ. אמא אמרה לו "ערב טוב" והוא לא ענה. למה הוא לא עונה שאלתי. לא חשוב, היא אמרה, אנחנו נמשיך להגיד לו שלום והוא ימשיך לא לענות. כל אחד תופס "חברות" בדרך שלו.

והיום, גם להיפגש על השבילים זה כבר לא אותו דבר.

 

אבל יש דברים שלא מוותרים עליהם.

להיפגש על השבילים בשבילי זה כמו "נמשיך במועדון". זה כמו "הוא עוד ישוב". זה כמו "האספה החליטה".

זה אומר שעולם כמנהגו נוהג.

זה אומר שאנחנו עוד פה. אנחנו עוד קיבוץ. אנחנו עוד חברים. סוג של.

הכל אחרת. אבל עדיין.

כי כל עוד אנחנו נפגשים על השבילים אפשר להמשיך להאמין שיש תקנה להכול.

אל תהיי כל כך מודאגת, אומרים לי השבילים. יהיה בסדר.

 

בינתיים כנראה אסתפק בזה.

אז - ... נפגש על השבילים.

 

רוית שפר היא בת וחברת קיבוץ כברי.

 

 

השבילים אומרים: יהיה בסדר (הצילום: מתוך פייסבוק)