"פתח לנו שער בעת נעילת שער...״ אני ממלמלת לנפשי, בשובי עם אבי מבית הפלמ"ח. בעת צרה, יש גם חילונים הפונים אל כוח עליון כלשהו

ב״אחד האמשים״ השבוע, למעשה בבוקר הלוהט ביותר, שלאחר אישור החוק לביטול עילת הסבירות, התלוויתי אל אבי לנסיעה לבית הפלמ״ח, לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. הוא סיפר שם את סיפור המלחמה שלו במסגרת הסדרה: ״מלחמת יום הכיפורים בראי גיבוריה״ לצד שני לוחמים נוספים (שלושתם קיבלו את צל״ש הרמטכ״ל). אבי התלבט אם ללבוש לנאומו את חולצת המוחים של לוחמי כיפור והחליט לא לעשות כן - כי המלחמה היתה של כולם.

בדרך מהקיבוץ לתל אביב אנחנו משוחחים על אופציית יובל נוח הררי - לעצור את המדינה, מול אופציית ה״צומוד״ של נחום ברנע. על אופציית הירידה אנחנו מתעכבים רק כדי לומר שלא נבחר בה - הן מחוסר אפשרות והן משום תחושת השייכות העמוקה למקום (״ברור שלמי שבוחר בעזיבה יש אפשרויות כלכליות ואחרות", אומר אבי, ואני מזכירה כי באופן כללי אמירות כאלה מופנות גם אלינו, המוחים).

חששתי מהנסיעה - ״הדרך לעין חרוד״ (ספרו הדיסטופי של עמוס קינן, שמתקרב באורח מסוכן למציאות) התפתלה כל העת בירכתי מוחי וביתר שאת כאשר עברנו על פני הפנייה לישוב. אבי בן 87 בעוד חודש ולי בת מיוחדת - האם להשאיר הוראות עבורה אצל מישהו קרוב? האם לקחת אתנו תרופות ומזון בסיסי, למקרה שניתקע מסיבות כלשהן ולא נוכל לחזור מיד? (אללי - עצרתי בנקודה זו את דמיוני באשר לתרחישים האפשריים.) אנחנו עדיין לא שם, אני מנסה להרגיע את עצמי - אבל הכול, כולל הכול נראה בעת מרה זו כמה שעלול להתרחש.

סיפור הקרב והפציעה הקשה של אבי מוכר לי היטב - אך להאזין לו בבית הפלמ״ח, בנוכחות לוחמי שריון בוגרי המלחמה ההיא, ולהבחין במחנק האוחז בגרונותיהם, העלה עוד את מפלס ההתרגשות שלי. ״זה אבא שלך? איזה גיבור!״ אומר לי אחד המאזינים ומשתף אותי בסיפור מרגש משלו ומסיים באומרו ״כולם היו גיבורים בדרכם״ ואני מהנהנת בהסכמה. רוח אחווה שורה על הכנס כולו ועליי.

״פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום״ אני ממלמלת לנפשי בדרך חזרה. לי, כמו לרבים אחרים שגם הם חילונים, יש נטייה אוטומטית לפנות בעת צרה אל כוח עליון כלשהו, וכמו שכתבה לי אחת מחברותיי ״זה לא חטא…״ אבל נדמה לי שהפעם זה לא יספיק. הפעם, כדי לשרוד בדרך אל שינוי משמעותי, נזדקק יותר מתמיד לאותו ״רוח עז״ של האדם (בעקבות טשרניחובסקי), לרוחנו ולכל נחישותנו שלנו - והלוואי שיהיה בהם די.

"הדרך לעין חרד". הספר הדיסטופי מתקרב למציאות (התמונה מאתר (Storyside)