האויב של האויב שלי: השותף של היום, הצרה של מחר? / ד"ר רונית מרזן

המדיניות של ישראל להיעזר בגורמים חמושים מקומיים בעזה כדי להחליש את חמאס מעלה שאלה אסטרטגית הרבה יותר גדולה: האם כדי לנצח את חמאס נכון לחזק כוחות חמושים אחרים?

מצד אחד, ההיגיון ברור. כוח מקומי מכיר את השטח, את האנשים ואת המנגנונים של חמאס. הוא יכול להילחם בו מבפנים, לאסוף מודיעין, לערער את השליטה שלו ולהוות בסיס לחלופה מקומית. מבחינת ישראל, זה גם עשוי להפחית את הצורך בנוכחות צבאית ישירה ולסייע ביצירת מציאות שבה חמאס כבר אינו בעל הבית היחיד.

אבל כאן בדיוק מתחיל הסיכון.

אפשר להשתמש בחמולה או במיליציה כדי להחליש את חמאס. אפשר לספק לה נשק, כסף וחופש פעולה. אבל נשק אפשר לתת ביום אחד, הרבה יותר קשה לקחת אותו ביום שאחרי.

מיליציה שמקבלת כוח לא בהכרח נשארת נאמנה למי שסייע לה. היא יכולה לפתח אינטרסים משלה, להסתבך במאבקי כוח, בפשיעה ובביזה, ולהפוך בעתיד לבעיה חדשה.

במקום עזה הנשלטת בידי חמאס, עלולה להיווצר עזה מפוצלת בין חמולות ומיליציות חמושות, שכל אחת מהן מנסה לבסס לעצמה כוח והשפעה.

וזו הנקודה שאסור להתבלבל לגביה: מיטוט חמאס אינו יוצר תחליף שלטוני באופן אוטומטי. אפשר לנצח את האויב הצבאי ועדיין להפסיד את היום שאחרי.

בפירוק מיליציה אחת אנו עלולים להימצאו מחזקים אחרת (מה-FB של רונית מרזן)

***

מי ינהל את הרחובות? מי ישלוט בנשק? מי ינהל את המשטרה? מי יספק לאוכלוסייה מים, מזון, חשמל ושירותים? ומי ימנע מהמיליציות שהתחזקו במהלך המלחמה להפוך בעצמן לשלטון החדש? אם אין תשובות ברורות לשאלות האלה, קיים סיכון שמהלך שנועד לפתור את בעיית חמאס יהפוך לבעיה אסטרטגית חדשה.

וזה הפרדוקס הגדול: כדי לפרק מיליציה אחת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מחזקים מיליציות אחרות. לכן השאלה האמיתית איננה רק: האם המיליציות האלה נלחמות בחמאס? אלא: מה יקרה ביום שבו חמאס ייחלש? כי האויב של האויב שלי יכול להיות שותף יעיל לזמן קצר אך לא בהכרח שותף ליום שאחרי.

היסטוריה של סכסוכים מלמדת שיעור פשוט: מי שמחמש כוח כדי להילחם באויב של היום, חייב לחשוב היטב מה יעשה עם אותו כוח כשהאויב ייחלש או ייעלם. חמאס היא בעיה קשה. אבל עזה מפוצלת בין מיליציות, חמולות וארגונים חמושים יריבים עלולה להיות בעיה קשה לא פחות.

בסופו של דבר, המבחן האמיתי אינו רק פירוק חמאס, אלא השאלה מה יצמח בהריסות שהותיר אחריו. ניצחון טקטי שיוליד אנרכיה של מיליציות אינו ניצחון, הוא רק יריית הפתיחה של המערכה הבאה.

המבחן האמיתי של ישראל אינו מתמצה בהכרעת האויב הנוכחי, אלא ביכולת להימנע מייצור האויב הבא. אם הדרך להפלת חמאס תעבור דרך חימוש מיליציות חדשות, ישראל עלולה לגלות שהיא ניצחה בקרב מול ארגון אחד, רק כדי לבנות לעצמה צבא שלם של יריבים.

הכרעה צבאית היא רק חצי מהמשוואה. החצי השני, והקריטי לא פחות, הוא עיצוב המציאות הפוליטית והאזרחית ברצועה. בלי תוכנית סדורה ליום שאחרי, כל הישג בשדה הקרב יתפוגג לתוך כאוס שיגבה מחיר כבד הרבה יותר.