להתכופף כדי לא להישבר / שמיר קרן
400 מיליון שנות שמש במטמון חד-פעמי
בסיס האנרגיה של הציוויליזציה התעשייתית נשען כולו על מטמון. 400 מיליון שנים של קרינת שמש, שנאגרה בשכבות של פחם, נפט וגז טבעי - מאוחסנת כפחמן מאובן באדמה, מרוכזת, נגישה, צפופה אנרגטית מעבר לכל דמיון. במשך 300 שנים כרינו את המטמון הזה. ב-80 השנים האחרונות, מאז תום מלחמת העולם השנייה, הפכנו את הכרייה הזו לבסיס של ציוויליזציה שלמה.
הפחמן המאובן נתן לנו דבר אחד שלא היה מעולם בהיסטוריה האנושית: כמות עצומה של אנרגיה ליחידת זמן. מקסימום כוח. מקסימום הספק. היכולת להפעיל מכונות, להזיז הרים, לשאוב מים ממעמקים, לייצר דשנים מאוויר, להטיס מזון מקצה לקצה של כדור הארץ. כל מה שאנו מכנים "ציוויליזציה מודרנית" הוא, בפועל, חמצון של פחמן מאובן.
הבעיה הייתה תמיד כפולה. הראשונה: החשבון מוגבל. המטמון לא מתחדש. מה שלקח 400 מיליון שנים להצטבר, אנחנו שורפים בקצב של עשרות שנים. השנייה: החמצון פולט חום. משנה את הרכב האטמוספירה. משבש את האיזון הדינמי של המערכת הביוספרית כולה.
***
כרגע התקשורת הפופולרית עסוקה בתחילתו של אירוע אל ניניו שמסתמן שיהיה חזק במיוחד. האירוע מתרחש על מצע של מעלה וחצי צלזיוס מעל הממוצע הטרום-פוסילי. המספר "מעלה וחצי" מטעה: זוהי התחממות ממוצעת על פני כל שטח כדור הארץ, כולל האוקיינוסים המכסים כשבעים אחוז משטחו.
המשמעות ביבשה היא התחממות ממוצעת של כשלוש מעלות - פי שניים. וזו רק ההתחממות הממוצעת. ההתחממות אינה מתפזרת באופן שווה: בחלקים נרחבים מהיבשה היא גדולה משמעותית יותר, פוגעת בדיוק באזורים החקלאיים ובאגני המים המתוקים, ומקטינה את יכולת הנשיאה של המערכות האקולוגיות המקיימות אותנו. אפקטים מגבירים כבר פועלים: ההתחממות מגבירה את שיעור אדי המים באטמוספירה, ואלה גז חממה חזק - יותר חום, יותר אדים, יותר חום. לולאה. דפוסי הגשם, הרוחות והטמפרטורות משתבשים. חקלאות, שבנויה על צפייה של דורות, מאבדת את הוודאות שלה.
400 מיליון שנים של קרינת שמש מאוחסנת כפחמן מאובן באדמה (מקור: הידען)
***
אפשר ללכת לאיבוד בפירוט של מורכבות המערכת. המודלים, ההסתייגויות, המאמרים המתחרים, הוויכוחים על אחוזים וטווחים - כל אלה מייצרים ערפל. ערפל שמאפשר להמשיך כרגיל, לומר "זה מורכב מדי", "אי אפשר לדעת", "צריך עוד מחקר". ערפל שמאפשר להימנע מהמעשים הנדרשים.
אבל המגמה אינה דורשת מודלים מתוחכמים. היא גלויה לעין: התמעטות המזון. הידלדלות האנרגיה הזמינה. הידלדלות המים. התחממות כוללת של סביבת המחייה, בעוצמה לא-שווה שפוגעת קודם כל באזורי המחיה הצפופים ביותר. אלה מגמות המתרחשות כעת.
ישראל מדגימה את הפגיעוּת הזו בעוצמה מוגברת. קצב ההתחממות כאן גבוה משמעותית מהממוצע העולמי. במקביל, מערכות המים הלאומיות—התפלה, שאיבה, הולכה, ביוב וטיהור—נשענות באופן כמעט מוחלט על דלקים פוסיליים. בישראל, משבר האקלים ומשבר האנרגיה אינם אירועים נפרדים; הם מתכנסים לנקודה אחת: התלות בתשתית עתירת פחמן באזור המתחמם במהירות, כשמקורות האנרגיה שמפעילים אותה הם עצמם הגורם המאיץ את ההתחממות. לולאה המובילה להתמוטטות מערכות המים, הביוב והתברואה.
***
במציאות הזו עומדים בני האדם בפני שתי חלופות. לא ארבעים. לא "גישות מגוונות". שתיים.
חלופה א': להמשיך. להמשיך בשיטת ההתארגנות החברתית הנוכחית: מקסימום מיצוי על ידי מינימום אנשים, מקסימום השחתה של כדור הארץ, מינימום היערכות. המשך בדרך זו פירושו קריסת מערכות הביוספירה, קריסת הסדרים החברתיים, וסיכוי סביר להכחדה המונית.
חלופה ב': להתכופף. הכרה בכך שאנו נמצאים בתהליך התכווצות של סך כל האנרגיה הזמינה. הכרה בכך שההתארגנות החברתית הנוכחית - הפירמידה, רדיפת מקסימום הכוח - אינה יכולה להימשך. ושינוי: שינוי ההתארגנות כך שחלוקת המשאבים תנוע על פי הצרכים, לא על פי הכוח היחסי. בנייה של מערכות חברתיות-תעשייתיות שיבטיחו את קיומנו עם סך הכל פחות. הרבה פחות.
להתכופף, כדי לא להישבר. העץ שמתכופף ברוח—שורד את הסערה. העץ שמתנגד—נשבר. הציוויליזציה התעשייתית בנתה לגובה, לרוחב, לעוצמה. היא רדפה מקסימום כוח. היא לא בנתה גמישות. ועכשיו הרוח מנשבת.
המבנה הפירמידלי - מקסימום מיצוי על ידי מינימום אנשים - הוא מנוע ההרס. הוא פועל כמשאבה תרמו-דינמית דו-ראשית: השפיץ שואב להפרזה (יאכטות, צבאות, צרכנות ראוותנית), התחתית מורעבת ונאלצת לשאוב גם היא מהביוספירה כדי לשרוד. ההפרזה בשפיץ והרעב בתחתית פועלים יחד: השפיץ מושך כלפי מעלה, התחתית דוחפת כלפי מטה, והביוספרה - מקור החיים - נקרעת בין שניהם. המבנה ההיררכי אינו רק מזיק. הוא מכונה תרמודינמית שמבטיחה, מעצם אופן פעולתה, את השמדת מארחה, ובכך את השמדת עצמה. זוהי משאבה תרמו-דינמית דו-ראשית: השפיץ שואב להפרזה, התחתית מורעבת - זהו מנוע מחסור דו-ראשי. מולו, רשת הזנה מעגלית. המלחמה אינה סטייה - היא שסתום הלחץ של המשאבה, המייצר ומחריב בו-זמנית.
המעבר הנדרש הוא למבנה תפטירי: רשת פטרייתית תת-קרקעית, חסרת מרכז, המזרימה משאבים בין עצים על פי צורך. באנושות: רשתות שיתופיות, מבוזרות, מעגליות, המזרימות משאבים על פי צורך. בטבע, רשתות מיקוריזליות - "האינטרנט של היער" - מזרימות מים ומינרלים בין עצים על פי צורך, לא על פי דומיננטיות. זהו ההפך המדויק מהמשאבה: במקום מנוע מחסור דו-ראשי - רשת הזנה מעגלית. במקום מלחמה כשסתום לחץ -ויסות עצמי.
***
מבנים דומים התקיימו בקהילות אנושיות לאורך ההיסטוריה: קומונות, שבטים, קיבוצים, רשתות עמיתים. כיום, "המעבר הסגול" של פרופ' סיימון מישו מתכנן הנדסית כיצד אוכלוסיית 8–10 מיליארד יכולה להתקיים על שליש מהאנרגיה שאנו צורכים: מיפוי מלאים גלובליים, תכנון רשתות ייצור מבוזרות, מעבר לאנרגיה מתחדשת מקומית, חקלאות אזורית, כלכלה מעגלית.
המעבר ממשאבה לתפטיר חייב להתרחש משני הכיוונים בו-זמנית: מלמעלה - דרך המדינה ומערכותיה, ומלמטה - דרך קהילות ורשתות עמיתים. שני הכיוונים אינם סותרים; הם מזינים זה את זה. המדינה, על אף היותה כלי סמכותני, היא הזירה שבה מתנהל המאבק על הכוונת המשאבים. הקהילות, על אף היותן קטנות, מדגימות הלכה למעשה שצורת ארגון אחרת אפשרית.
פרופ' סיימון מישו. 10 מיליארד יכולים לחיות על שליש מהאנרגיה הנצרכת כיום
(מקור: simonmichaux.com)
***
2. המעבר מלמעלה: מיסוי, בעלות, תכנוןהמדינה אינה ניטרלית. כיום היא כלי בידי המיעוט המרכז פקודות - משאבות המזרימות הון אל השפיץ. אבל המדינה היא גם המנגנון היחיד הקיים שיכול, באמצעות חקיקה ומדיניות, להסיט משאבים בהיקף הנדרש. השאלה אינה "מדינה או קהילה". השאלה היא של מי המדינה, ולאן היא מכוונת את המטבוליזם החברתי.
האתגר המרכזי בניהול מדינה הוא חלוקת המשאבים המוגבלים. מיסוי וקנסות פרוגרסיביים - המותאמים ליכולתו הכלכלית הכוללת של הפרט - הם הכלי האפקטיבי ביותר לניהול סדר עדיפויות זה, ומהווים מפתח לבניית חברה ניתנת לקיום ודמוקרטית.
* הפרדת המדרגות והוספת שלוש מדרגות מס גבוהות במיוחד: יצירת פער מס משמעותי בין ההכנסות הגבוהות לבין העושר הקיצוני המתבטא בכלל האומדנים הפיננסיים, כולל כל צורות הקניין. המדרגות יחולו על כלל ההכנסות והנכסים. הוספת מדרגות פרוגרסיביות חדשות להכנסות הגבוהות ביותר תמקד את הנטל באלה שריכזו הון בקנה מידה שמשקף מניעת צרכים חיוניים מזולתם.
* מיסוי על ירושות: הטלת מס ירושה מדורג ואגרסיבי על סכומים גדולים, למניעת העברת אוליגרכיה בין-דורית ולפירוק ריכוזי עושר שאינם תואמים עקרון של תרומה חברתית או מגבלות כדור הארץ.
***
לאן הולך הכסף: סל קיום בסיסי כשירות ציבורי
הכספים שייאספו ישמשו למימון סל קיום בסיסי אוניברסלי: מערכות חינוך מלאות, בריאות וסיעוד ציבורי, דיור ציבורי בהישג יד, תחבורה ציבורית חינמית, קצובות בסיסיות של חשמל ומים, ורשת ביטחון תזונתי. שירותים אלה ייצרו רצפת קיום איתנה. כאשר ביטחון קיומי מובטח לכולם, מתפורר מנגנון השליטה העיקרי - הפחד. אזרחים שאינם מבוהלים לגבי קורת גג, בריאות או פרנסה, הם אזרחים חופשיים לבקר, לשתף פעולה ולחשוב לטווח ארוך.
מערכת הענישה הכספית תעוצב מחדש ברוח אותה תפיסה. קנסות מדורגים, יחסיים לסך כל ההון, יוחלו על כל עבירה - תעבורה, עסקית, מנהלית וסביבתית. גובהם ייקבע לפי כלל ההכנסות והנכסים של האדם. כך מובטח שההרתעה תהיה אמיתית ושווה עבור כל האזרחים, ושלא תתאפשר רכישת "רשות לפגוע" בתשלום סמלי. התכלית כפולה: הגבלת פעולות הפוגעות בזולת ובאריג החברתי, והגבלת פעולות ששואבות יותר מכפי שהביוספירה יכולה לקיים.
מיסוי לבדו אינו מספיק. ריכוז הפקודות נובע לא רק מהכנסות - אלא מבעלות על אמצעי הייצור עצמם. המפעלים, הקרקעות, תשתיות האנרגיה, מערכות התחבורה - אלה נמצאים בידי מיעוט, והם שמאפשרים את המשך שאיבת היתר. מעבר דמוקרטי דורש העברת בעלות על גופי היצרנות מידי המיעוט לידי הכלל.
זה יכול להיעשות במגוון צורות: קואופרטיבים בבעלות העובדים, המנהלים את הייצור באופן דמוקרטי; ארגוני עובדים המיוצגים בדירקטוריונים של תאגידים, עם זכות וטו על החלטות המשפיעות על העובדים ועל הסביבה; הלאמה ציבורית של תעשיות קריטיות - אנרגיה, מים, תחבורה, דיור - המופעלות בשקיפות ובפיקוח אזרחי. תעשיית היאכטות, המטוסים הפרטיים וכלי המלחמה מתכווצת. תעשיית המזון, המים, התרופות והדיור מתרחבת.
***
תכנון מחדש של כלל גופי היצרנותהמדינה, כנציגת הציבור, יכולה להוביל תכנון מחדש של המשק כולו: לא "השוק" מחליט מה לייצר - הצרכים מחליטים. מיפוי ביופיזי של מלאים, אנרגיה, מים, קרקע. הקצאת משאבים על פי סדר עדיפויות ציבורי. הסבה של מפעלים מייצור מוצרי מותרות לייצור צורכי יסוד. הכשרה מחדש של עובדים. תכנון רב-שנתי בתוך גבולות הביוספירה. זוהי הכוונה דמוקרטית של המטבוליזם המשותף - במקום ההכוונה הפיננסית של המיעוט.
דמוקרטיה אמיתית אינה מסתכמת בזכות להצביע. היא מתקיימת כאשר צרכי היסוד אינם נשלטים בידי מיעוט, וכאשר ההחלטות על אופן השימוש במשאבים מתקבלות על ידי כלל הציבור מתוך שוויון יחסי בכוח. סל הקיום הציבורי, המיסוי הפרוגרסיבי, הקנסות המדורגים, והבעלות הציבורית על אמצעי הייצור – יחד - מאפשרים זאת. הם מפרקים את המשאבה. הם מחליפים פקודות פיננסיות בצרכים ביופיזיים. הם הופכים את המדינה ממנגנון שיעבוד למנגנון שחרור.
חברה שבה צרכים בסיסיים מובטחים אינה צריכה לבזוז את משאבי הטבע כדי לשרוד. היא משתחררת מעקרון "הגידול האינסופי". היא מסוגלת לנהל דיון ציבורי אמיתי על גבולות הצריכה ועל חיים בהרמוניה עם המערכות האקולוגיות.
העץ שמתכופף ברוח - שורד את הסערה (מקור: amusingplanet.com)
***
3. המעבר מלמטה: איי חוסןבמקביל למעבר מלמעלה, ובתיאום איתו, מתרחש המעבר מלמטה: בניית איי חוסן.
קהילות שמתנסות במודלים מבוזרים. שצורכות הרבה פחות מ-60,000 קילוקלוריות ליום. שבונות רשתות אנרגיה מקומיות, חקלאות אזורית, ייצור מבוזר. שחולקות ידע בחינם. ששומרות זרעים. שמקימות גנים קהילתיים. שיוצרות רשתות עמיתים של סולידריות.
המדינה יכולה לתמוך באיי חוסן מבלי להשתלט עליהם: חקיקה המאפשרת קואופרטיבים, הסרת חסמים בירוקרטיים, תקצוב תשתיות מבוזרות, הגנה על אדמות קהילתיות. איי החוסן, בתורם, מזינים את המדינה בדגמים מוכחים, בלחץ ציבורי, בהוכחה ששינוי מבני אפשרי.
המעבר מהפירמידה לתפטיר - מלמעלה ומלמטה - נשען על מיומנות יסוד אחת, שבלעדיה שום קבוצה אנושית אינה שורדת לאורך זמן: קיצוב והנמקות תכנוניות לקיצוב.
קיצוב והנמקות תכנוניות לקיצוב אינם ויכוח. אינם ציות. אינם "הגיון" במובן המופשט. זוהי מיומנות מעשית: סקירה של כל מה שקיים, מיפוי של הצרכים והמגבלות, וטיפול במכלול באמצעים מוגבלים - מתוך שיתוף פעולה עם אחרים.
הפירמידה מייצרת המונים של בני-אדם שלא רכשו מיומנות זו. היא מתגמלת דחף, מהירות וניצול רגעי; היא מענישה תכנון, מחויבות ואמינות. התוצאה: גופים בוגרים עם תודעת ילד שלא למד למפות, לקצוב, ולהיות חלק ממעגל החלטות. הגחמנות - רדיפה אחרי סיפוק מידי, הימנעות מהתחייבות, התאדות מול דרישה לאחריות - אינה פגם אישי. היא הסתגלות רציונלית לסביבה שנטשה את החניכה לבגרות.
* סקירה ותכנון מראש במקום דחף. לעצור, למפות צרכים ומשאבים, להחליט בתוך המכלול—ורק אז לפעול. ההשהיה בין הדחף לפעולה היא לידתה של התודעה הבוגרת.
* הפקדה - השקעה מוחשית מראש - במקום הבטחה. משקל ממשי המחבר מילה לגוף. הפקדה מראש - בזמן, במשאבים, במאמץ - הופכת אמינות ממושג מופשט לעובדה.* הופעה במקום התאדות. נוכחות בפועל. גוף בזמן ובמקום. הרגע שבו הכוונה הופכת למציאות.
שלוש התנועות האלה אינן דורשות שום הנחה על "טבע האדם". הן תרגיל. הן אימון. הן בונות שריר של מהימנות - התנאי לכל שיתוף פעולה אנושי. השריר הזה אינו מרשים, אינו "גדול", אינו מניב סיפוק מיידי. אבל הוא מחזיק. הוא שורד.
התכלית אינה "פחות". היא "די". המספיקות מחליפה את רדיפת מקסימום הכוח. היא נמדדת בעומק הקשרים, באמינות ההדדית, ביכולת להישאר.
***
5. להתכופף, כדי לא להישברהפיזיקה אינה כופה עלינו לחיות בפירמידות. המבנה הפירמידלי הוא בחירה אנושית - והוא ניתן להחלפה. התפטיר ביער אינו שואב יתר; הוא מזרים על פי צורך. קהילות אנושיות חיו במבנים מבוזרים, שיתופיים, ללא דומיננטיות היררכית, מבלי להמית את מארחן. הידע קיים. המודלים קיימים. "המעבר הסגול" מתוכנן.
ההכרעה אינה "האם נצליח?" היא אינה "האם זה יספיק?" אלה שאלות של מקסימום כוח. השאלה היא: מה אנחנו עושים הבוקר?
האם אנחנו ממשיכים ללחוץ על הגז, או שאנחנו מרימים את הרגל? האם אנחנו סוקרים, מפקידים, מופיעים? האם אנחנו בונים תפטיר?
הביוספירה תתכופף. היא כבר מתכופפת - האוקיינוסים מתחמצים, הקרחונים נמסים, היערות נשרפים, ואזורי מחיה שלמים הופכים בלתי-ראויים ליונקים. אנחנו אלה שעלולים להישבר בתוכה - אלא אם כן נתכופף איתה.
להתכופף, כדי לא להישבר. העץ שמתכופף ברוח - שורד את הסערה.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
הכול פוליטיקה
רעיונות ותיאוריות יש כמו חול ובדרך כלל ככה הן שוות (לא תמיד), הכול תלוי בפרטים, באנשים, במנהיגים ובפוליטיקה וכמובן בכסף, אבל אנחנו מאמינים תמיד ש'יהיה בסדר' והזמן הוא שיסדר את הדברים בסדר הנכון, אמר אלברט א, חשיבה לוגית תוביל אותך מנקודה א' לנקודה ב', הדמיון יוביל אותך לכול מקום, תתחילו לדמיין,