ל״ג בעומר בין היסטוריה, תיאולוגיה ופוליטיקה של זיכרון / אבי פסקל

ל״ג בעומר מהווה מקרה מבחן מובהק לניתוח באמצעות תיאוריות של זיכרון קולקטיבי (Maurice Halbwachs) ו“המצאת מסורת” (Hobsbawm & Ranger). החג איננו רק שריד של אירוע היסטורי, אלא תוצר של עיבוד מתמשך - שבו קהילות שונות עיצבו מחדש את משמעותו בהתאם לצרכים תרבותיים, פוליטיים ותיאולוגיים.

לדיון בל״ג בעומר שלוש התייחסויות אפשריות:
• האירוע ההיסטורי – מרד בר כוכבא
• העיבוד החז״לי – עיצוב זיכרון בגלות
• הפרשנות המודרנית – בעיקר במסגרת הציונות והחברה הישראלית.

המידע על המרד מגיע משילוב של מקורות רומיים (כגון קסיוס דיו) ועדויות ארכאולוגיות (מטבעות, מכתבים ממדבר יהודה). המרד פרץ על רקע מדיניותו של אדריאנוס, שכללה, לפי חלק מהמקורות, איסור ברית מילה והקמת איליה קפיטולינה בירושלים.

הפסל "בר כוכבא" של הנרי חנוך גליצנשטיין

 ***

בר כוכבא כמשיח פוליטי: שמעון בר כוכבא נתפס לא רק כמנהיג צבאי אלא כמשיח בפועל, בעיקר בעיני רבי עקיבא. הזיהוי נשען על פרשנות לפסוק “דרך כוכב מיעקב” (במדבר כ״ד).

המשמעות האסונית היתה חיבור בין לאומיות למשיחיות והצדקת אלימות פוליטית בשם קידום הגאולה .הדיכוי הרומי היה חסר תקדים בהיקפו: הרס יישובים, ירידה דמוגרפית חדה, שינוי שמו של האזור ל“סוריה פלשתינה”.

הכישלון יצר טראומה קולקטיבית, שהשפיעה עמוקות על עיצוב הזיכרון.

חז״ל עסקו בעיקר בדה פוליטיזציה של המרד ושיוו לו אופי דתי – עונש מאלוהים. בספרות חז״ל אין תיאור היסטורי מלא שלו. זהו ממצא משמעותי:
• אין האדרה של בר כוכבא
• אין הצדקה מפורשת למרד

במקום זאת מופיע סיפור מות תלמידי רבי עקיבא - המגפה כמטאפורה. הטקסט התלמודי (יבמות ס״ב ע״ב) מתאר מגפה שקטלה אלפים. חוקרים רבים מציעים את ההסברים הבאים: זהו תחליף נרטיבי לתיאור אובדן במרד, “מגפה” כקוד תרבותי לאסון לאומי, ומעבר מתודעת ריבונות לתודעת גלות. הם מעצבים אתיקה חדשה: דגש על תורה ולימוד, ריחוק ממרד ועיצוב זהות שאינה תלויה בכוח צבאי.

***

ל״ג בעומר והקבלה: מיסטיזציה של ההיסטוריה

החל מהמאה ה־16, ובעיקר בצפת, מתפתח זיהוי ל״ג בעומר עם רבי שמעון בר יוחאי. מאפייני ההילולה: עלייה להר מירון, הדלקת מדורות כסמל ל“אור הזוהר”, טקסים עממיים. המשמעות התיאולוגית - המעבר מרבי עקיבא לבר יוחאי משקף מעבר מהיסטוריה למיסטיקה, העדפת גאולה רוחנית על פני פוליטית. זהו שלב נוסף בהתרחקות מהמרד כמודל.

אייל ירושלמי כותב במאמר "כיצד הפכה היהדות לנצרות" שמי שמקשיב לשיח החרדי - ברחוב, בישיבות, באמצעי התקשורת, מבין, שמשהו השתבש בדרך. במירון, בכניסה לקבר הרשב"י, יושבים עשרות בחורי ישיבה, לומדים וקוראים בקשות מפתקים, שנמסרו להם ע"י עסקנים, שאספו את הפתקים מהציבור החרדי העני, תוך שהם לוקחים מהם כסף בעבור זה (מזכיר לכם את שטרות המחילה של הכנסיה, בימי הביניים???). ביהדות ישנו עיקרון, שתפילות כל היהודים - שוות. כל תפילה נשמעת במרום ואפילו שריקה של יהודי אנאלפבית - קורעת רקיעים. אין צורך במתווכים ואין צורך בשתדלנים.

עלייה לרגל לקבר הרשב"י, 1920, צלם לא ידוע

***

הציונות עושה רה־פוליטיזציה של הזיכרון - היפוך פרשני. במאה ה־19–20, הוגים ציונים, ובהם מקס נורדאו, מחזירים את בר כוכבא למרכז. הדמות עוברת רה־מיתולוגיזציה: מגיבור שנכשל למודל לחיקוי. מכישלון להשראה.

ל״ג בעומר נחוג כחג לאומי: תנועות נוער מדגישות קשתות ומדורות, סיפורי גבורה נכנסים לחינוך, המרד נתפס כפרק ראשון במאבק לעצמאות. זהו תהליך של “המצאת מסורת” במובן המודרני.

במדינת ישראל, לאחר קום המדינה, מתרחש תהליך מורכב: היחלשות האתוס הלוחמני של החג, התחזקות ההילולה במירון, והפיכת החג לאירוע עממי רחב.

החג מתפצל בין קבוצות:
• חילונים – מדורות, חוויה חברתית

• דתיים/חרדים – הילולה, תפילה

***

דניאלה לונדון דקל כותבת: "כאמא לילדים צעירים תמיד הגעתי אחרונה לרשימת ה"מי מביא מה", אחרי שהכל נתפס, כולל הסלטים והחומוס. נותרתי אחרונה עם "מאפה נטול גלוטן לצליאקים". תמיד הילדים שלי הלכו לאיבוד במדורות של אחרים ותמיד השמיים האדומים נראו לי אפוקליפטיים מדי. מדורה היא יסוד קדום, פראי ורב-שימושי בתולדות המין האנושי. לא פלא שכמו מעלי אקספרס היא נשלחה לכל תרבות על פני הגלובוס כדי לשמש מטפורה טובה לכל קשקוש רעיוני.

בל"ג בעומר הציוני מדליקים מדורה שמסמלת מדורה. אבל קדומה. כזו שעל פי המסורת שימשה אמצעי תקשורת בקרב לוחמיו של בר כוכבא המסוקס. מרד בר כוכבא, כדאי לזכור, היה חרא של מרד. המון תקוות, מלא אמביציה, כישלון מוחלט. מאות אלפי יהודים נהרגו במהלכו; יישובי יהודה חרבו כמעט לחלוטין; ירושלים נהפכה לעיר פגאנית בשם "איליה קפיטולינה" והַכְּניסה ליהודים אליה נאסרה; גזירות הדת הוחרפו וחכמי ישראל הוצאו להורג. מה שהחל כחזון סמוטריצ'י על גאולה, הסתיים בחורבן דמוגרפי, תרבותי ורוחני קשה, שתוצאותיו השתרכו קדימה והלאה לאורך דורות רבים."

איסוף קרשים למדורת לג בעומר – נוצר ע"י מעלה היצירה

***

האמנים הציונים והישראלים המוקדמים הציגו את בר כוכבא כמי שמקביל במראהו ובתנועותיו לגיבורים הלניסטיים שונים. כך למשל הפסל "בר כוכבא" של הנרי חנוך גליצנשטיין מ-1905, העשוי ברונזה ומוצב במשכן לאמנויות בעין חרוד, מזכיר את הדרך שבה הציג האמן גיבורים מהעולמות הקלאסיים, ובייחוד את פסלו של הרקולס. שתי הדמויות ערומות ושריריות, בעלות תווי פנים חדים ושיער ארוך שמעטר את ראשיהם ופניהם.

אסון מירון: משבר של מסורת מודרנית. בל״ג בעומר תשפ״א התרחש אסון מירון, שחשף מתחים בין דת למדינה, כשלי ניהול של אירועים המוניים, את עוצמתה של מסורת עממית. מצד שני האסון ערער על תפיסת החג - מעבר מחגיגה לשאלות של אחריות, התנגשות בין קדושה לבטיחות.

ישראל ברטל (נולד ב-1946) פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ובעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח, מדגיש את תהליך הבניית הזיכרון הלאומי בציונות.

חוקרים אחרים מצביעים על נתק בין המרד ההיסטורי לבין החג, רב המשמעות של המסורת. ההילולה במירון נתפסת כטקס מעבר קולקטיבי, מרחב של שחרור חברתי, ביטוי של דת עממית.

חן ארצי סרור כותבת ש ב-78 שנות המדינה הריבונית יש דרבי צמוד בין בר כוכבא לבר יוחאי. שני גיבורים יהודים, שתי תפיסות תרבותיות שונות בתכלית. בר יוחאי הוא המיסטיקן שכינס חבורות למסעות שמימיים. בר כוכבא הוא סמל לכוח צבאי ושאיפה לריבונות. מה ששוכחים לספר זה על הכישלון המפואר של אותו ניסיון נואל. סוד מול כוח, עולמות עליונים מול עולם המעשה. 

השאלה מה יהיה המודל שיכתיב את הסיפור שלנו?

***

סיכום:
ל״ג בעומר אינו רק חג, אלא תהליך מתמשך של עיצוב זהות:
ממרד - לטראומה
מטראומה - למיסטיקה
ממיסטיקה - לאידיאולוגיה

ומאידיאולוגיה - לפלורליזם ולעיתים למשבר.