כאחד מזקני השבט, חש מוקי צור שזו עת לסכם, להביא תובנות של מי שממרום גילו חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. על "מן המדרון" ספרו החדש של מוקי צור

מוקי צור, שכני מקיבוץ עין גב, מזכיר לי שף צמרת מיומן. חומרי הגלם של תבשיליו מורכבים מכתביהם של הוגים וכותבים בתחומי היהדות, ספרות, שירה, קבלה, יחד עם יומנים ומכתבים של נשים וגברים בני העליות הראשונות. חבריו הרוחניים הם ברל, גורדון, ברנר, רחל המשוררת, אלתרמן, אבא קובנר, לאה גולדברג (הייתה חברה של אימו) – אבל גם קפקא, מרקס ועמנואל קנט. מכל אלה הוא מפליא לרקוח את תבשיליו – עשרות ספרים, מאמרים, והרצאות. בכתיבתו הוא מפגין שליטה וירטואוזית בכל מה שהחבר'ה האלה כתבו והגו, ומפליא לחברם לכדי תובנות על מצב הקיבוץ, המדינה, היהדות והאדם בעת המודרנית.

מוקי הוא תופעת טבע. בגיל 85, הוא לא מפסיק לכתוב וליצור, שופע כמעין המתגבר .לספר המסות ומחשבות שהוציא לאחרונה בחר  לקרוא "מן המדרון". לא צריך להיות גאון כדי להבין: כאחד מזקני השבט, הוא חש שזו עת לסכם, להביא תובנות של מי שממרום גילו חווה אירועים היסטוריים משמעותיים כמו הקמת המדינה, שליחות (של אביו, הדיפלומט יעקב צור, ושלו עצמו לצפון אמריקה) לחו"ל, התיישבות בקיבוץ ספר, ועמידה בראש התנועה הקיבוצית באחת התקופות הקשות בתולדותיה. לכל  אלה היה עד – וגם שותף פעיל בעשייה.

מוקי צור. תחושה שזו עת לסכם (התמונה מעמוד הפייסבוק)

הספר נפתח בסיפור על לאה גולדברג, שהביאה למוקי הצעיר מתנה ליום נישואיו: הספר (שגולדברג ערכה) "אין פרפרים פה: ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט". בהקדשה כתבה גולדברג שזה  "ספר עצוב ליום שמח".  "אני מוצא את עצמי כותב ספר עצוב", משלים מוקי את הסיפור. המחבר מדווח לקוראיו, כי התחיל בפירוק ספרייתו – אכן "מדרון" לכל מי מאיתנו, מהדור שלנו, שהתמסר לתחביב של אגירת ספרים, וחזקה על מוקי שהוא בניגוד לאחדים מאיתנו, גם קרא את כולם, וגם זוכר כל מה שכתוב. ויש לו וידוי: "אני לא רוצה לשוב ולהיות צעיר. אולי כי אני מבין עד כמה אני לא מעודכן. ברור לי שבתנאים של היום  לא הייתי שורד. אומנם הייתי לומד להתפלל בטלפון הנייד, "לחלוב" נכסי תרבות בשפע, לרקוד עם עצמי בקצב. אך אני רואה שבתוך הפער הגדול והעוני הגדול, השלובים זה בזה, צעירים צריכים להיאבק על הדרך... בגילי אני לא כל כך מתאים למאבק מסוג זה."

פרקי הספר מורכבים ממסות קצרות והגיגים, החופפים את תחומי העניין בהם עסק מוקי במהלך עבודתו החינוכית והמחקרית: "במעגלי העלייה השנייה", במעגלי מועד ותרבות, "קרעים" – על דמותו של קפקא, "קבוצות שיתופיות" ואוטופיות, ועוד.

הפרק "הערות על חגי ישראל בקיבוץ" מוקדש להרהורים על החיבור בין הקיבוץ החלוצי-חילוני לבין היהדות, נושא שכבר דובר ונכתב רבות. נביא כאן דוגמא אחת. בהתייחסות לחג השבועות כותב מוקי: "החלוצים ראו בחג התחלה שמעצבת את המשכיות החג: גם כשאין מקדש – מביאים ביכורים. הבאת הביכורים המסורתית משתנה. בטקס משתתפות לעיתים נשים ככוהנות המקבלות את סלי הביכורים ורוקדות עימם. לא מקוננות, לא מבשלות, לא במטבח. הן רוקדות בשדה. לא בבית, לא בבית הכנסת. אלמנטים של שיחזור מקראי הופכים לתפילה מעשית לשינוי מעמד האישה". (עמ' 131). מוקי , בדרכו הציבורית ובדברים שאמר וכתב, הוא מאמין גדול בכוחן של הנשים לשנות דברים בחברה: "ביהדות, שלא כמו בנצרות, אין ביטוי רחב למיסטיקה נשית. המשוררות בדורות האחרונים החלו במשימה – רחל, לאה גולדברג, פניה ברגשטיין, זלדה – ואני מאמין כי תנועת שחרור האישה תוליד אט אט זרם מעמקים שישנה אופקים. (133).

על גב כריכת הספר כותב מוקי: "אני במדרון, שבע תובנות, רואה עתיד מתדפק, יורד במעלה החיים. האשליות נמוגו, אבל התקווה מתעקשת לתת לעולים במעלה החיים עוד מן המכתבים, ההערות, המסות שנאספו בדרך הארוכה, בהליכה עם נכדי. הם עולים בעליה, אני במדרון – והדרך אחת".

מוקי פעל יחד עם "חבורת שדמות" בניסיון להציע לנוער הקיבוצי, והחילוני, גשר אל מעשי אבות, "כאן על פני האדמה". הם למדו ולימדו את הטקסטים מארון הספרים היהודי שמייסדי הקיבוצים השליכו. האם הצליחו במשימתם? יתכן שההצלחה היא בעצם הניסיון, ההתמודדות, המעשה החינוכי. הישג מסוים יש לראות בכך שקם להם דור של יורשים – חוקרי העליות הראשונות, ולומדי מחשבת ישראל.  

מן המדרון, מוקי צור, הוצאת יד יערי, 185 עמודים