לא רבים יודעים כיום, כי המקום הקרוי סמינר אֶפעַל היה פעם קיבוץ. מי שהיה שם בשנות השמונים של המאה הקודמת, יכול היה לראות שרידים מן הקיבוץ בדמות כמה צריפים שנותרו במקום. אפעל היה קיבוץ מיוחד, קיבוץ-עירוני, שרבים מחבריו התפרנסו מעבודות שונות, כשכירים מחוץ לקיבוץ. היום זה די מקובל, כאשר החקלאות בקושי מפרנסת, וחברים רבים הם בעלי מקצועות חופשיים, אבל בעת ההיא, בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, לעבוד בחוץ היה דבר יוצא דופן. הייתי אז ילד בן עשר ואני רוצה לכתוב על חוויותיי מן התקופה ההיא. סיפור אישי, לא היסטורי.

 

הקיבוץ, שכאמור ניצב היכן שרמת אפעל כיום, היה מוקף פרדסים שדות בור וכפרים ערבים. היום זה באמצע גוש דן, אבל אז זה נחשב לישוב מרוחק.. הכביש היחיד שחיברו אל העולם הגדול, היה צר מאוד. עבר בו רכב אחד שנע מהקיבוץ צפונה על התוואי של כביש גֶהָה כיום, כך עד למקום בו ניצבת עתה אוניברסיטת בר-אילן; משם בפניה חדה מגיעים לכביש הראשי שהוביל לרמת יצחק, ובהמשך לרמת גן וגבעתיים.

 

רפת בלב גוש דן

גרנו בששה בתים דו-קומתיים, שהיו מסודרים בחצי עיגול, סביב חדר האוכל. לידו עמדה הבאר ומאחוריו מגדל המים. כל אלה הם כיום חלק מבית האבות משען, הממוקם בין הכביש המוביל לרמת אפעל, לכביש גהה. 

 

הגעתי עם הורי לקיבוץ, בקיץ של 1947. אבי עבד בבית ההסתדרות שבתל אביב, ואמי עבדה במטבח, בחדר האוכל ובמכבסה. בזמנה החופשי היא כתבה סיפורים.

 

אנחנו, חבורת הילדים של קיבוץ אפעל, חיינו כקבוצה סגורה. כל בוקר הסיע אותנו האוטובוס לבית-הספר בגבעתיים. הוא היה עוצר למרגלות גבעת כורכר שעליה נמצא בית הספר, שאליו היה עלינו לטפס. לפני תחילת הלימודים הסתדרנו לפי כיתות בחצר הגדולה כאשר מולנו, במרפסת שבקומה השנייה, ניצב צבי נֶשר, המורה המיתולוגי להתעמלות, ופקד עלינו, כשמגפון בידיו: "לעמוד זקוף, ידיים לצדדים, הופ! רגליים הרם! הופ, הורד!". אנחנו צייתנו להוראותיו: קפצנו, התכופפנו מתחנו ידיים, כל מה שהורה לנו המגפון.

 

חוץ מלימודים בבית הספר, היינו די חופשיים. המטפלות שלנו לא היו נוקשות מדי ואפשרו לנו לעשות מה שבא לנו. פעם, בחופש הגדול, הלכנו אני ועוד ילד, הרחק לפרדס שנמצא בקצה הרפת של הקיבוץ שכבר הייתה ריקה, כן, פעם היתה רפת בלב גוש דן. לא הרגשנו איך הזמן עבר; פתאום נִהיָה ערב, ופתאום נִהיָה חושך. חזרנו בזריזות בין העצים לכיוון הקיבוץ .ואז, מתוך העלטה, התחילה ציפור לילה לצווח ישר מעלינו. קפאנו במקומנו. לא ידענו מה לעשות. פחדנו שהיא תתקוף אותנו. החלטנו לענות לה, כהפגנת כוח. וכך בכל פעם שצרחה, הגבנו באָהָהה חזק. היא צרחה, ואנחנו בצרחת באָהָהה. . . .

בצעדים קטנים התרחקנו מזירת הפורענות, עד שראינו את אורות הבתים ופתחנו בריצה לעברם.

 

בחורף החברים קטפו תפוזים בפרדס וגם סידרו במקום בית-אריזה קטן. במרכז השטח ניצבה ערמת תפוזים ענקית, שנקטפו זה עתה ולְיָדַם, על שרפרפים קטנים, ישבו האורזים והאורזות שמיינו את הפרי. את היפים שהתאימו למשלוח, עטפו כל אחד בנייר דֶפִינִיל, שהיה לו ריח מיוחד, וסידרו בארגז עץ בְרֹוס. את ארגזי הבְרֹוס בנה, מול עיננו המשתאות, נגר זריז שהפליא במיומנותו.

 

שכנים של הצבא הבריטי

התקופה הייתה של טרם הקמת המדינה. בנובמבר 1947 הוכרז בעצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.  התרגשות בארץ היתה עצומה. אנחנו, הילדים, לא כל כך הבנו על מה השמחה. ראינו בערב את הורינו מוציאים בקבוקי יין, שותים ושמחים. כך ידענו כי משהו חשוב קרה.

 

טרם הקמת המדינה, הבריטים עדיין שלטו כאן. היה להם בסיס צבאי גדול בתל ליטווִינסקִי שניצב קצת אחרי כפר אזר, באזור שהיום הוא מחנה תל-השומר. האנגלים אסרו על כל התארגנות צבאית. אז איפה יתאמנו צעירי ההַגָנָה וילמדו שימוש בנשק? כמובן, בין עצי הפרדסים של אֶפעַל.

 

אותנו, הילדים, דאגו להרחיק משטחי האימונים. הזהירו אותנו לבל נָעז להתקרב. אבל אי אפשר היה להרחיק אותנו מדברים כה מלהיבים. התגנבנו בשקט, בשקט, בין העצים, אל אזורי התרגול בנשק.

שמענו מהבחורים שהנשק הכי גרוע זה הקָרָבִין האיטלקי, שהרתע שלו הורס את הכתף ושהסְטֶן לא

שָוֶוה כי הוא תמיד נתקע. יותר מכל הסעירה אותנו זריקת רימון. היינו מעבירים מידע מילד לילד איפה יש הדרכה בזריקת רימון. זו היתה הדרכה ארוכה מאוד, שמרטה את עצבינו, בציפייה שמשהו יקרה. רק המדריך החזיק בידו רימון חי, והוא דיבר ודיבר, הסביר איך מניפים את היד ואיך משחררים את הנצרה, ואיך משתטחים. הזמן חלף כשאנחנו מתוחים, שעות עברו, אבל בסוף הייתה תמיד הדגמה חיה. התחבאנו ככל יכולתנו ואז הייתה נשמעת קריאה "רימון" ופיצוץ עז אחריה...

 

אחרי שהמתאמנים נעלמו, ובטרם הגיעו מתאמנים חדשים, היינו פושטים על "שטחי האש" ומחפשים.  וכך לכל ילד היה אוסף של תרמילים ריקים או קליעים של כל סוגי הנשק. נעשינו מומחים גדולים. זיהינו לפי הקליע או התרמיל לאיזה נשק הוא שייך.

 

ילדי אפעל. תחושה של חופש ושיטוט בין פרדסים (התמונה מאוסף פרטי)

 

משחקים באש

מדרום לקיבוץ לכיוון הכפר חירייה, שעל שמו נקראה המזבלה הגדולה של גוש דן, שברבות הימים הפכה לחלק מפארק אריאל שרון - היה שדה בּור גדול שפעם היה זרוע חיטה. בזמן האימונים היה בשטח הזה מִטוָוח של פִיאַט, שהוא מָטֹול של פגז אנטי-טנקי, מיושן בנוסח הימים ההם. היה לו קפיץ חזק מאד, שרק בחורים שריריים יכלו לדרוך אותו. הקפיץ הדָרּוך היה מעיף פגז אנטי טנקי למרחק של כשלושים מטר, ואם הבחור ידע לכוון נכון, הפגז פגע במטרה.

 

אחד האמיצים שביננו, שהלך לאזור האימונים חרף האזהרות, חזר משם עם חפץ ממתכת שריתק אותנו. היה זה מעין צינור קטן בגודל עיפרון, שכאשר נענענו אותו, נשמע מתוכו רחש של גּולֹות מתרוצצות. ואז, מתישהו, העיפרון הכסוף החליק מידו של אחד הילדים, פגע באדמה והתפוצץ! ...היה רעש עז, שהמם  אותנו. אחד הילדים חטף רסיס ברגל והתחיל לדמם. לשוק שלי נדבקה חתיכת מתכת רותחת. כך, מבלי לחוש, למדו הורינו שילדיהם הפכו לאפסנאים לא-מּורשִים, שאוחזים בידיהם כמויות גדולות של תחמושת.

 

איך ידענו שפרצה מלחמת העצמאות?

בוקר אחד, מוקדם מאוד, התעוררנו לקול פיצוצים עזים. כל הקיבוץ קפץ רגליו. חברים רצו לראות מהיכן זה בא. ענן שחור נראה מכיוון צפון מזרח. יודעי חן, אמרו שהערבים הפציצו את הבסיס בתֵל לִיטוויִינסקִי.

התעורר הצורך לחפור מקלט, כדי להגן על הנשים והילדים. כמו בקיבוץ, גם בעניין זה התפתח ויכוח סוער: איך יחפרו את המקלט?, מה עומקו?, ובאיזה מקום? ואיך ימנעו מהאדמה לקרוס? שעות דנו בזה.

 

לבסוף, בלי שקמה אף ועדה, לא נחפר אף מקלט. התברר כי הסכנה איננה מההפצצות אלא מצליפות שבאו מכיוון הכפרים הערבים שסביבנו: חִירִיָה, סַאקִיָה והכפר הערבי הגדול, סלאמה, ששכן על הגבעות שממערב לנו. ממנו בעיקר צלפו עלינו והיינו ממש תחת סכנה.

 

חורף 1948 היה קר ורטוב. כדי להתגונן מהצליפות, בנו חומה מקירות עץ עם רווח ביניהם שמולא בחצץ. החומה חיברה בין כל הבתים והגנה על ההולכים ביניהם מפני הצליפות. בלילות אסור היה להדליק ולו נורה קטנה כדי שלא נשמש מטרה לצלפים הערבים, שהתחבאו בין העצים.

 

יורים על חדר האוכל

אנו הילדים המשכנו ללמוד בבית הספר, כשחלק מהכביש אליו היה חשוף לצליפות מהכפר סלאמה. כדי להגן עלינו ארגנו לנו אוטובוס משוריין מה זה אוטובוס משוריין של העת ההיא?

לקחו אוטובוס קטן, הסירו ממנו את הציפוי החיצוני ואת החלונות ובמקומם הרכיבו לוחות ברזל דקים, עם חרכים קטנים לכניסת אור. האוטובוס המשוריין הזה, עמו הגענו לבית הספר בגבעתיים, עשה אותנו – ילדי אֶפעַל – לחבורה ייחודית של גיבורים, שזכתה להערכה.

 

למען האמת, אינני זוכר שאי פעם צלפו עלינו, זולת מקרה אחד כאשר פתאום שמענו "תָק" רועם על דופן האוטובוס. כאילו מישהו חבט עליו בפטיש גדול. שאלנו את הנהג מה זה היה ? ... והוא אמר: "שום דבר, שום דבר. תחזיקו חזק" ונתן גז.

 

ערב אחד הגיעה חַבֵרָה ותיקה אל אמא שעבדה במטבח ואמרה לה שחסרים פרֹודּוקטים לארוחת ערב. לאמא היו מפתחות של חדר-האוכל והחברה בקשה ללכת למטבח, לקחת פריטי מזון.

לא רציתי להישאר בדירה החשוכה לבד, והצטרפתי אליהן. הלכנו בחושך לחדר-האוכל .

אמא פתחה את הדלת ונכנסנו. עמדתי במרכזו בוהה בחשכה .

 

אמא והחברה פנו אל תוך המטבח. שמעתי את אמא אומרת לחברה :"תדליקי רק את הנורית

הקטנה שבפינה, לא את האורות הגדולים, כדי שלא יצלפו עלינו".

והחברה אמרה: "מה חשבת, שאני לא יודעת ?"... ולחצה על המתג הלא נכון.

בין רגע הוצף חדר-האוכל כולו באור בוהק.

שמעתי את אמא צועקת: "השתגעת, מה את עושה?" וכיבתה מיד את האורות. אבל זה כבר היה מאוחר. בתוך שניות התרסקה הזכוכית בחלון המערבי הגדול. ושלושה קליעים חצו, את חדר-האוכל ויצאו מהחלון האחורי.

 

עוזבים את הקיבוץ

בלילה, חייבו את כל הגברים לשמור בעמדות. אפילו אבי, שלא החזיק רובה מימיו, השתתף בתורנות.

הצליפות לא נמשכו זמן רב. ליהודים בסביבתנו היתה עליונות רבה. מהר מאד הערבים שגרו בכפרים שסביבנו, נטשו את בתיהם ושדותיהם. פרדסיהם שממערב נותרו גם הם נטושים.

המלחמה נמשכה, אבל עברה למקומות אחרים, רחוקים יותר. אנחנו שמענו הרבה על הקרבות, על העצב והשכול שנלוו להם.

 

הקיץ הגיע, הסתיימו הלימודים והחל החופש הגדול. שוב נשארנו חופשיים לעשות כרצוננו .

התרוצצנו יחפים, העור בכפות רגלנו התעַבָה ולמדנו, כמו הבדואים, לדרוך ללא מורא על כל אבן

קוץ ודרדר. כעת לא חששנו לטייל בפרדסים הנטושים ככל שרצינו.

 

בסוף החופש הגדול קרבה משאית קטנה אל פתח ביתנו. אבא, הנהג ועוד חברים, העמיסו עליה את

תכולת דירתנו הקטנה .אמרתי שלום לחברים ועברנו לגור בעיר. הפכנו לעוזבי קיבוץ.

 

ברבות השנים חזרתי לתנועה הקיבוצית. הייתי בעין חרוד, בראש הנקרה והיום אני בנצר סרני.

 

לסיפורים של משפחת בן ארי באתר הזה https://ayinbetsipurim.com