הכתיבה היא בית עבורי, תמיד אתי בכל מקום, חולה או בריאה, ותמיד מעגנת אותי, מושכת אותי בחזרה אל האני העמוק ביותר שלי

 

כמעט שבועיים חלפו מאז הגענו לעמק רכובות על המשאית (רק למען תפארת המליצה, למעשה נסענו עם גיסתי היקרה תמי, כאשר המשאית מזנבת בנו). השבוע הראשון נישא על כנפי השכינה… ברכות שלום ושמחה מכל עבר, הצעות עזרה והזמנות, קניות וסידורים, כאלה שעושים טוב על הלב, של התחלה חדשה, של בנייה, ביקורים משמחים של משפחה וחברים - צפנו על גלי האהדה וההתחדשות.

 

בשישי בערב חשתי שאני לא כרגיל. בתחילה נטיתי לחשוב שאולי תחושת ההזיה הקלה היא חלק מסחרחרת המעבר האופורית, אך משהתלוו לכך חולשה וכאב גרון מצמית, הבנתי שלא כך הוא.

 

בהמשך שמעתי שרבים מחברי שער הגולן חטפו תסמינים זהים לשלי, ומן הסתם מי מהם הנחיל לי אותם יחד עם ברכת שלום לבבית ואני הנחלתי אותם הלאה לחברי משפחתי, שלשמחתי עברו את ימי המחלה בקלות יחסית (בהשוואה אליי בכל אופן).

 

בימים הדוויים נחבטו ענפי האופטימיות שלי ברוחות פנים מערערות שהתנשבו עליי מכור ההיתוך של המחלה - התנודדתי והטלטלתי - תוך ניסיון נואש שלא להטיל ספק בספקותיי, אלא לקבלם ולתת להם מקום, כחלק טבעי מתהליך ההסתגלות למקומי החדש, ביתי משכבר. נישאתי ונחתתי חליפות, כמו הייתי רק ציפוי ללא תוכן משלי, ללא עמוד שדרה. רק ברגע שהתחלתי להחלים ואחזתי שוב בכתיבה, שבתי והתייצבתי, הבור שבי התמלא מחולייתו.

 

אני מפצירה בי שאזכור: הכתיבה היא בית עבורי, תמיד אתי בכל מקום, חולה או בריאה, ותמיד מעגנת אותי, מושכת אותי בחזרה אל האני העמוק ביותר שלי. מדליקה לי נר, אפרופו חג החנוכה המתקרב.

 

בשיר המצורף ‏אוסף זיכרונות מילדותי בשער הגולן, כולל זיכרון מחנוכה (והוא ייכלל בספרי הבא, המתקרב):

 

רחבות הצל המתוק

שׁוּב אֲנִי תָּרָה בְּרַחֲבוֹת הַצֵּל הַמָּתוֹק,

בִּשְׂדוֹת הָאֹפֶק, הַמְּפֻלָּשִׁים אֶל כִּמָּהוֹן סָמוּי,

מִסְתַּמֵּאת בְּסִַנְוֵרֵי הַזִּכָּרוֹן.

הַכֹּל עוֹד לְפָנַי,

מֵעֵבֶר לְחַשְׁרַת הַתְּכוֹל שׁוֹרִים

כְּרוּבִים וִיצוּרִים מְכֻנָּפִים

וּבְחֶלְקוֹת אֵזוֹב, מרטטות כְּמֶשִׁי,

כָּמוּס עוֹלָם.

הַמָּחָר הוּא אִמְרָה רְקוּמָה בִּכְנַף הָרָקִיעַ.

בַּלֵילוֹת, לְרַחַשׁ הַגֶּשֶׁם הָרַךְ,

תַּנּוּר נֵפְט בְּכִפָּה מְלֹהֶטֶת

מֵפִיץ אוֹר פֵיוֹת אֲדַמְדַּם. עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹן

סביבוני צֶלוֹפָן מוּאָרִים נוֹסְכִים חַג.

חֲתוּלָתִי הִיא בַּת סוֹדִי הָאַחַת.

שְׁבִילֵי הַגּוּף נִלְמָדִים וְהוֹלְכִים עַד עֹנֶג מֵנֵץ

עַד צְמַרְמֹרֶת שֶׁל נֹעַם עוֹלָה בִּזְקִיקֵי הַשֵּׂעָר.

בַּמּוֹרָד אֶל בְּרֵכוֹת הַדָּגִים, הַזְּרוּעוֹת מכיתות שֶׁל זָהָב

דּוֹהֶרֶת לָעַד - לְאֵין קֵץ!

 

רחבות האור והצל: מועדון התרבות בשער הגולן לעת שקיעה (צילום: סיגל אשל)