פרקים מיומן המעבר שלי מתל אביב לשער הגולן, עם תחנה מתמשכת במסדה

 

26/11/22  - היו שלום או סידורים אחרונים ביהושע בן נון

את יום הולדתי השנה, בעוד קצת יותר משבועיים, אחגוג בפעם הראשונה ללא אמי, אחרי מות אחי הצעיר ובכתובת חדשה-ישנה, בתבנית מולדתי, שער הגולן.

 

כל זה עדיין גדול מדי, חמקמק מדי, מבהיל ומושך בשלל האפשרויות הטמונות בו, כרוך בסיכומים ובהשוואות, בפרידות מאנשים רבים הרקומים במסכת היום-יום שלי, בפרידה מתלאביבוש, עיר כיסופיי מאז שחר הילדות, שאת יחסיי עמה איני רוצה לסכם או לסיים.

 

עירפש

תֵּל אָבִיב, עִיר רֶפֶשׁ, אֲהוּבָה

עָלַי כְּסִמְטְאוֹת הַבֹּץ שֶׁבְּנַפְשִׁי

חוּלְשַׁת הַיְּסוֹדוֹת, הַכִּעוּר הַנֶּהֶנְתָנִי,

הַבְּדִידוּת הַמַּתְרִיסָה מֵאֲחוֹרֵי

תְּרִיסֵי פְּלַסְטִיק, רְפָפוֹת מַתֶּכֶת, חֲבָקֵי עֵץ,

מִרְפֶּסֶת סְגוּרָה-פְּתוּחָה מִתְמוֹטֶטֶת.

אֲהוּבָה כִּטְפִיפָה גַּנְדְּרָנִית

בְּצֵל קִבּוֹרוֹת תְּפוּחוֹת.

נָשִׁים וּגְּבָרִים שׁוֹטְפִים בִָּרְחוֹבוֹת

נִפְעָרִים אִתָּהּ אֶל גֶּשֶׁם אֲבִיבִי מָתוֹק.

(מתוך ספרי ״איפה זה שם״)

 

בינתיים אני מפרקת ולעתים מתפרקת, מתרוצצת בין פינות שעיניי כבר שבעו מהן, בתוך מרחבים ומיצרים שמאסתי בהם ופתאום הם מושכים את לבי, נוהרים אליי. ובחוץ - לי כל גן נושא מזכרת, אוחז בי בקנוקנות געגוע ופיח, צופן הרפתקאות לאין קץ, שקסמן בעצם התכנותן.

ארבעים שנה בנווה המדבר התל-אביבי - שנות דור - האם אגיע לארץ המובטחת?

 

3/12/22 - יום לפני הספירה (החדשה)

בימים האחרונים מטחנת מוחי גורסת שוב ושוב את המשפט: ״אני לא תופסת שזו הפעם האחרונה ש…״ יש להבהיר - זה אינו ״אני לא תופסת״ שבנהי ובספיקת כפיים, אלא כפשוטו: באמת איני תופסת ששגרת היום-יום שלי כאן מסתיימת, שמעתה שיטוטיי היומיים לצרכי עבודה וסידורים, וחיי בכלל, יתנהלו על מדרכות אחרות, בנוף אחר, נוכח פרצופים אחרים, רחוק ממרכיבים משמעותיים בזהותי. אמנם אני מצפה למעבר ומכירה בתועלותיו המרובות ובכל זאת עדיין איני מסוגלת לעכלו כמשהו שמעבר להפוגה.

 

דומה שבמצב של הכרה נפשית ורגשית מלאה, הייתי מתקשה לבצע את המעבר. ולא מפני שאינו מתאים או ראוי, להיפך - אני שלמה עמו וסבורה שהוא צופן הזדמנויות רבות עבורי ועבור בתי, אלא שאני מתקשה במעברים ובשינויים, ומעדיפה להימנע מהם ועל פי רוב דוחה אותם ומתייסרת אתם הרבה.

 

בכל הזמן הזה אני חושבת ומשוחחת עם עצמי ועם אחרים על השינויים בחיי מאיזו קומה גבוהה למדי, רחוקה מהתשתיות הפצועות ממות אמי ואחי, שמבין סדקיהן עולים זיכרונות ושאלות קיומיות ומציפים אותי עד כדי עייפות אטומה וקהה.

 

וכך, אתמול, ביום שישי, כל פעולה שביצעתי זכתה לתזכורת פנימית שזו הפעם האחרונה ש… ושוחחתי באריכות ובנפש חפצה עם ידידיי אנשי הסופרמרקט, ועם שכנים ומודעים שנקרו בדרכי לסידורים אחרונים, ללא רגשנות יתרה. רק כשנכנסתי הביתה והוזמנתי להאזין לבתי ולמורתה האהובה לפיתוח קול, חדרה הזמרה הצלולה הישר אל מרכז העצבים הרגשי שלי ועיני ירדה פלגי מים.

 

השיר המצורף ״הדרך הביתה״, מספרי הראשון ״דם בודד״, נכתב בזמן אחר, בתודעה אחרת. בזמנו שיתפתי אותו בחוברת הזיכרון של יוסף נצר ולא מזמן הקדשתי אותו לזכר בן עמק יקר, יחיאל חזק, עם פטירתו, בכל מקרה נדמה לי כי עדיין ״זקיפי בננה בשלמות תכולות״ ילוו אותנו אל השער ואני מאמינה שהברושים יהנהנו גם הפעם.

 

רישום של סבא אברהם שלונסקי בידי ראובן רובין (צילום: סיגל אשל)