לא רציתי להכביר מילים מצטעצעות כדי להסביר עד כמה אני אוהב את שיריו של אברהם חלפי, האדם והמשורר הבודד הזה. לצערי, לא זה מה שיצא

1. בשבוע שעבר מלאו 43 שנים למותו של אברהם חלפי.

הפילוסוף הצרפתי קלוד לוי שטראוס כתב פעם שאנו חווים חוויה אסתטית כאשר אנחנו פוגשים במיניאטוריזציה, הַזְעָרָה, של מעשה הבריאה. זה מה שקורה כאשר שיריו של חלפי ואני נפגשים. אברהם חלפי מזכיר לי בשיריו הצנועים שקטן הוא יפה. שמיניאטורה עשויה לעתים להכיל לא פחות ולעתים אף יותר מיקום ענק, גדוש גלקסיות מרהיבות המתנגשות זו בזו.

2. חלפי מחזיר אותי, בתקופתנו המונפצת בדימויים נוצצים, רועשים ורבי רושם, אל הקסם השוכן בעולמם של הדברים הקטנים והאמיתיים. הוא שב ומגלה לי פעם אחר פעם, מה שידעתי זה מכבר, שהקול הקטן, אם הוא מכוונן נכון, יכול להסעיר מאוד את הנפש. ושאלוהים שוכן גם בפרטים הקטנים. מה שאני הכי אוהב בחלפי הוא שהקול שעולה משירתו הוא צנוע. קטן. לא גרנדיוזי בעליל. שירים על ציפורים הנופלות מהקן. תוכי יוסי. שיכורים. לאן שתביט בעולם שירתו הקטנה של חלפי, תבחין באדם הניצב בכל קיומו השברירי מול עולם קשה ומאיים.

3. בשירו "אשר טייל עימך'', שהלחין אותו יפה יוני רכטר, מופיעה שורה שהיא אולי אחד מביטויי הבדידות העילאיים בשפה העברית. אני בטוח שישנן גם אחרות יפות ממנה, אך אין יפה כמוה. חלפי כתב "אֲנִי וְגוּפִי, חֲבוּקִים, שְׁנֵינוּ יַחַד". אז כן, אמנם זו איננה קריאה גרנדיוזית הקוראת תיגר בצרחה גדולה ורבת הוד על הבדידות האנושית, אבל אוי, כמה שהאמירה העדינה הזאת היא קשה מנשוא ושורטת. וזהו חלפי. בשבילי.

4. הצטערות לסיום: למעשה רציתי לכתוב רק כמה מילים מהלב על חלפי ושיריו, רק להגיד בשקט "אברהם חלפי לך דומיה תהילה", ולצערי לא זה מה שיצא. ממש לא רציתי להכביר מילים מצטעצעות רק כדי להסביר עד כמה אני אוהב את שיריו של האדם והמשורר הבודד הזה. שהיה שחקן ושאהב נשים, מרחוק. ומת ערירי כשהוא שר את ד' אמות של צניעות בדידותו המתקוממת בשקט. ודי.