חזונו של אוסקר ויילד מרשים במיוחד ברלבנטיות שלו למציאות של המאה ה-21: "המכונות יעסקו בעבודות ההכרחיות והבלתי נעימות בזמן שהאנושות תיהנה מפנאי מעודן – שהוא ולא העבודה, תכלית האדם". על מסתו: "נפש האדם בסוציאליזם" (הוצאת "נמלה")

אוסקר ויילד הוא אחד המחברים המצוטטים ביותר בכל הזמנים. יחד עם זאת, השקפתו החברתית כמעט בלתי ידועה. התרגום העברי החדש של מסתו "נפש האדם בסוציאליזם" (1891), שבו שוטח ויילד את גישתו הייחודית לסוציאליזם, טומן בחובו בשורה לכל מי שנושא נפשו לחברה טובה יותר. התרגום רואה אור בהוצאת הספרים החדשה והמבטיחה "נמלה", מלווה בהקדמה קצרה שמגוללת את דרכו של הסופר האירי הנודע אל הסוציאליזם, בין היתר בהשפעת ג'ורג' ברנרד שו. אחרית הדבר מאת יפתח גולדמן, חוקר ההגות הסוציאליסטית והוגה בזכות עצמו, מקרבת את החיבור הקלאסי אל הקורא העברי בן ימינו.

מי שמתחיל לקרוא את "נפש האדם בסוציאליזם" עשוי לתהות האם לא נפלה טעות בהקלדת שנת החיבור של המאמר, שכן ויילד נראה כמי שמגיב לטענותיו של קורא מ-1991 ולא מ-1891. כך, למשל, בהכרזתו המפתיעה: "הסוציאליזם ישחרר אותנו מההכרח הנקלה לחיות למען אחרים". בני דורנו, שעבורם הסוציאליזם מזוהה עם הגוש הקומוניסטי, חברת העובדים, או התנועה הקיבוצית, נוטים לזהותו דווקא כ"הכרח נקלה לחיות למען אחרים". המשבר הבו-זמני שפקד ממסדים שונים מאוד אלו, תוך שנים ספורות בסוף המאה ה-20, הביא רבים לראות בקפיטליזם ובליברליזם שחרור מן החיים למען אחרים. ויילד כאילו משיב על כך: לא הבנתם סוציאליזם מהו. אדרבה, "לסוציאליזם עצמו יהיה ערך, פשוט בכך שיוביל לאינדיבידואליזם". בכך הוא מחזיר אותנו ליסוד הערכי של הסוציאליזם: שחרור האדם והשגבתו.

מדהים לקרוא כיצד, כבר בסוף המאה ה-19, הזהיר ויילד מגורלו המר של הסוציאליזם במאה ה-20: "אם הסוציאליזם יהיה סמכותני... אם יקומו לנו רודנויות תעשייתיות – אחרית האדם תהיה גרועה מראשיתו". אך בל נטעה, הסוציאליזם האינדיבידואליסטי של ויילד איננו קפיטליזם בתחפושת. הוא קורא נחרצות למיגור העוני, על ידי ביטול הרכוש הפרטי וביטול העבודה השכירה. אלא שהוא אינו מאבד לרגע את טעמו העיקרי של השינוי החברתי הסוציאליסטי, והוא – "נפש האדם". ויילד עומד על העקרון כי "רק בהתאגדות מרצון משתפר האדם". וכאן טמון הבדל תהומי, מנקודת מבט של הקורא הישראלי במאה ה-21, בין ההיסטוריה הקומוניסטית ובין הניסיון הסוציאליסטי בארץ ישראל. בעוד שהראשון היה כרוך בכפייה אלימה, השני התבסס על התאגדות חופשית. מכאן חשיבות חיבורו של ויילד לכל מי שמייחל להגשים כאן ועכשיו את חזונו בדבר "רווחה חומרית לכל חבר בקהילה" והמרת "התחרות בשיתוף פעולה". הוא מזכיר לנו את הקרבה בין ההיסטוריה הסוציאליסטית שלנו ובין מקורות הנביעה הרעיוניים של הסוציאליזם, ובכך יכול לסייע להתחדשותם תוך למידה מניסיון העבר.

***

חזונו של ויילד מרשים במיוחד ברלבנטיות המעשית שלו למציאות של המאה ה-21: "המכונות יעסקו בעבודות ההכרחיות והבלתי נעימות בזמן שהאנושות תשעשע את עצמה; תיהנה מפנאי מעודן – שהוא ולא העבודה, תכלית האדם; תיצור דברים יפים; תקרא דברים יפים; או תהרהר על אודות העולם". מה שהייתה בסוף המאה ה-19 נבואה מרחיקת ראות היא מציאות אפשרית בימינו. מדוע בכל זאת, למרות הקידמה הטכנולוגית המרהיבה, עדיין כבולה האנושות ברובה לעבודות הכרחיות ובלתי נעימות במקום ליהנות מפנאי מעודן? גם לכך מציע ויילד תשובה: "לו הייתה המכונה ברשות הכלל, כולם היו נהנים ממנה". שליטתם של מונופולים פרטיים על טכנולוגיות, שהן פרי של מאמץ משותף של עובדים רבים לאורך דורות, הופכת את ההנאה מהן לפריבילגיה תלוית עושר ומעמד. רק נגישות חופשית לטכנולוגיה תאפשר את מלוא המימוש של הפוטנציאל האנושי שטמון בכל אינדיבידואל. "האם זה חזון אוטופי?", שואל ויילד, ומשיב: אכן, אך "מפה של העולם בלי אוטופיה אינה מצדיקה אפילו מבט חטוף". וכך גם ארון ספרים ללא ספרות אוטופיסטית, כגון ספרו של ויילד. 

בעוד שהמחצית הראשונה של החיבור נוקבת, קולחת ומאירת עיניים, לאחר מכן מגיעים כמה וכמה עמודים שבהם מפליג ויילד למחוזות רחוקים ותמוהים, במיוחד עבור הקורא הישראלי בן ימינו. הוא נסחף לדיון על האמנות באנגליה בת זמנו, שהייתה נתונה לדעתו ל"התעללות הציבור", אשר דרש אמנות שטחית, מבדרת, צפויה ומרצה. זהו דיון חשוב אמנם, שבו שוטח ויילד את השקפתו בדבר "אמנות לשם האמנות", אך הוא מתאים יותר ליודעי ח"ן, במיוחד בשל הדוגמאות שהוא נותן מעולם הספרות והתיאטרון של בריטניה דאז. אמנם הערות השוליים של המתרגם מסייעות קמעא לגשר על הפער, אך הקריאה בקטעים אלו הופכת למאתגרת ולעיתים אף משמימה.

***

רק לקראת סוף דבריו חוזר ויילד לתלם המרכזי ומבהיר את הקשר בין דיונו באמנות לבין הסוציאליזם: "העתיד הוא הווית האומנים". בזאת מתבהרת גם הגדרתו את הסוציאליזם כמימוש עילאי של האינדיבידואליזם. על פי חזיונו של ויילד, בחברת העתיד הסוציאליסטית ייהנה כל אדם מהפנאי, המשאבים והתנאים לפתח את כישוריו ולבטא אותם, באופן שכיום (עדיין) שמור רק לשכבה דקה של אמנים שמגיעים למעמד שמאפשר להם להתפרנס מאמנותם (וגם הם, כדברי ויילד, נתונים ללחץ מתמיד של תכתיבים חיצוניים). "מה שנכון לאמנות נכון לחיים", כותב ויילד ומבהיר את אחת הנקודות החשובות ביותר בחיבורו: בניגוד לתפיסה האינדיבידואליסטית הרווחת בימינו, האינדיבידואליזם שהוא מדבר עליו, זה הסוציאליסטי, איננו מבוסס על אנוכיות אלא אף מנוגד לה. כמו האמן, שביטויו העצמי הוא מני ובי גם הענקת יצירתו לחברה, כך בחברה הסוציאליסטית כל אדם יוכל לתרום לחברה בפעילותו שבה יממש את הפוטנציאל שלו.

באחרית הדבר היטיב גולדמן להבחין כי "התרומה החשובה ביותר של המסה הזאת" היא בהצגת הסוציאליזם כ"פרויקט של שמחה", ולא כמאבק חמור סבר. "הסוציאליזם", כותב גולדמן, "חותר להגשמת אינדיבידואליזם חדש, מאושר, מתענג, אוהב יופי ויוצר יופי". אך כאן מתגלה גם החסר העיקרי במחשבתו של ויילד, על פי גולדמן – הקהילה: "ויילד היה אינדיבידואליסט בודד, מתנכר ומנוכר לבני דורו". בכך משלים עבורנו גולדמן בפרשנותו את החסר אצל ויילד. הספר כמכלול, כולל ההקדמה, מסתו של ויילד בתרגום נפלא של דותן ברום, ודברי הסיום של גולדמן, מהווה תרומה חשובה להתחדשות המחשבה הסוציאליסטית בישראל בימינו.

תום נבון הוא היסטוריון וחבר בקבוצות הבחירה של המחנות העולים; ספרו "בדיו אדומה: פרשנויות מרקסיסטיות של ההיסטוריה היהודית" (הוצאת מרכז זלמן שזר)  יראה אור בחודש יוני.