אם פעם היינו אומרים שקשים גרים לישראל כספחת, היום כבר אפשר לומר ללא צל של ספק שקשים ישראל לגרים כספחת

 

1.ישנן שתי מגילות בתנ”ך שעוסקות בשאלת ה”אֲחֵרוּת” כהוויה קיומית. בשתיהן אלוהים איננו פועל אלא בני אדם. באחת, אלוהים איננו מוזכר כלל, בשנייה הוא איננו פעיל. אחת מאוד “גלותית” האחרת מאוד “ישראלית".

 

2. שתיהן עוסקות באופן נמרץ בשאלת ה”אֲחֵרוּת” ושתיהן קרויות על שם הגיבורות הראשיות. אך המוטיבציות המסתתרות בתוך כל אחת מהמגילות הן שונות ואולי אף הפוכות. האחת, מגילת אסתר, בוחנת האם ואיך יהודים כמיעוט יוכלו להתקבל במדינה שבה הם ה”אחרים”. והשנייה, מגילת רות, שמתרחשת ברובה בבית לחם, שואלת האם וכיצד אנו מקבלים את האחר השוכן בתוכנו.

 

3. כבר בפרק הראשון במגילת רות אנו מוצאים שני מצבים של גרות. האחד, ישראלים שנודדים לשדי מואב וחווים שם על בשרם את חווית ה"אחרות". ורות המואבייה בבית לחם יהודה והאופן שבו התקבלה שם.

 

4. הערה רכלנית: חז"ל רומזים לכך שדוד וגליָת קשורים זה אל זה עוד טרם לידתם. בספר שמואל בפרק כ"א מזוהה גליָת כבן הָרָפָה. במסכת סוטה מזהה התלמוד הבבלי את "הָרָפָה" עם עָרְפָּה, גיסתה של רות המואבייה, אם סבו של דוד. בכך הופכת ההתמודדות בין דוד לגליָת לסוג של סגירת מעגל. רות וערפה שהפנתה עורף כאשר רות דבקה בנעמי, נפגשות שוב ומתעמתות באמצעות דוד וגליָת.

 

5. אלכה נא השדה אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים;

מגילת רות פורשת לעינינו, באופן מרהיב ומפורט כבמחזה, את אורח החיים החקלאי שהתנהל פה פעם. תמונה מפורטת שעולים ממנה ניחוחות של חיטה וקציר, אלומות ולקט. ואם מתרחקים מעט ומתבוננים מלמעלה התמונה נראית כמו ציור של פיטר ברויגל, עם קוצרים שנחים בצל עץ רוטט ומהביל תחת שמש צוהריים קופחת. פרק ב' הוא בעצם סוג של אקספוזיציה למחזה החקלאי שעוד מעט ייפרש לפנינו בכל תפארתו. ממש כמו בציור של פיטר ברויגל.

 

6. "אבל חכו, חכו רק רגע אחד" אומר לנו הפרק "בואו ותכירו את דמויות הגיבורים לפני שאנחנו מתחילים". וכל כך מתאים כאן שיר הפתיחה מ"עוץ לי גוץ לי" שכתב שלונסקי, זה שאברהם חלפי שיחק בו את ה"אישון", כפי שקרא לגמד שלונסקי המכונה לשונסקי על שום לשונו המלהטטת:

"קהל נכבד, ברגע זה/ מתחיל סיפור המחזה,/ וזה הרגע לגלות/ את הנפשות הפועלות;/ כלומר, מה שמו של כל שחקן/ ולמה הוא מופיע כאן,/ אבל ברמז! רק קורטוב!/ ועם תוספת: בוקר טוב! בוקר טוב!..."

ואז הם באים ועולים אל במת השדה אחד אחרי השני ומציגים את עצמם לפנינו. את רות אנחנו כבר מכירים וגם את נעמי משדה מואב. אבל הנה באים ועולים גם בועז גיבור החיל והנערים בעקבותיו. ורות ובועז עוד רגע פוגשים זו את זה וכבר הנשימה נעצרת ואפשר להתחיל...

 

7. אבל רגע, חכו רק עוד רגע קט. לפני שמתחילים, עוד דבר קופץ לעין. לפעמים התנ"ך מזכיר לנו שכונה שבה השכנים באים לבקר איש את רעהו. וקורה שכאשר שני ספרים שוכנים זה ליד זה, כותל אל כותל, יוצאים כמה פסוקים מספר אחד והולכים לבקר בספר השכן.

ואל פרקנו הנחמד פרק ב', יצאו כמה פסוקים משיר השירים והתדפקו בדלת. "טוק טוק טוק" הם דופקים, ובועז איש החיל קורא בקול גדול: "פתוח!", כמו היה השחקנית חנה מרון ב"קרובים קרובים", והפסוקים נכנסים ואומרים "שלום קפצנו לבקר ולהכניס קצת אהבה, כי אחרי הפתיחה המדכאת עם כל הכיליון ומחלון האלה, באמת מגיעה לצופים האומללים במחזה קצת אהבה". "בבקשה היכנסו" צוהלים לקראתם פסוקי מגילת רות "אהבה היא תמיד תבלין טוב...".

ואז הם נכנסים כל הפסוקים מ"אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו..." מתבוננים בתמונה הנפרשת לעינינו ואומרים "אהלן וכמה שנחמד פה". וכבר גם אנחנו הצופים במחזה נרגעים מהמתח והחרדה מפני הבאות, מתרווחים במושבינו, ועכשיו סופסוף באמת כבר אפשר להתחיל: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?..."

ובום! כבר את אי אפשר לעצור את מה שיקרה עוד מעט. נלכדנו בפנים. בכל נימי נפשנו אנחנו לכודים בתוך המחזה. גאון המחזאי שכתב את המחזה הזה. אני אומר לכם, גאון.

 

8. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים י' י"ט)

למעשה אין טעם לנבור בתנ"ך ולשוטט נבוך ונפעם בתוך כל העושר הטמון בו, השמור כמובן למי שמחפש אותו, בלי שאתה משליך בסופו של יום את הכתוב גם על מה שמתרחש היום בחברה ובמדינה, בה אנו עושים בעמל רב את מה שעשו האנשים גם אז. כלומר, מנסים לנהל את חיינו ביושר ובבטחה בין ובתוך האירועים והאסונות שהעולם מפיל אותנו אל תוכם.

 

9. אחד הדברים המכאיבים ביותר, כאשר מסיימים לקרוא את מגילת רות, זה לגלות עד כמה הרחקנו מהרף הגבוה שהציבה המגילה ביחס אל הגרים.

אנחנו לא רק הרחקנו, אנחנו ממש נרתעים מהרף הזה. היחס הבוטה לגר, לזר, לאחר, מוכיח עד כאב כמה שכחנו שגרים היינו בארץ מצרים.

אם פעם היינו אומרים שקשים גרים לישראל כספחת, היום כבר אפשר לומר ללא צל של ספק שקשים ישראל לגרים כספחת.

 

10. אילו הייתה רות המואבייה מבקשת להצטרף היום לעם ישראל, הייתי מציע לה לא לחשוב על זה בכלל. הייתי מזהיר אותה בַּקֶּשֶׁר שלא תנסה להצטרף. היא עוד עלולה להיות מוכרזת "סרטן בגוף האומה". היא עוד תמצא עצמה לכודה בדירה נעולה בוערת באש. ובסוף יום העבודה של משטרת ההגירה היא תילכד בכף ותועבר עם הקציר היומי של מהגרי עבודה לא חוקיים אל הגורן, מתקן כליאה חולות. ולאחר מכן תגורש בבושת פניה השחורים למדינה שלישית.

 

11. רות איך אני נשמע עבור

רוּת אֵיךְ אֲנִי נִשְׁמָע עָבוֹר?

רוּת הַאִם שׁוֹמַעַת?

עַמִּי לֹא עַמֵּךְ. וֶאֱלֹהַי לֹא אֱלֹהַיִךְ.

לְכִי מִכָּאן לְכָל הָרוּחוֹת.

רוּת סוֹף!