החברות היא זו שנותנת בטחון והבטחה לעתיד, עתיד שבו את לא לבד. נראה שזה הדבר החשוב ביותר בשביל רות – לא להישאר לבד ולא להשאיר את נעמי לבד. הרעיון הוא שהיחד חשוב יותר

 

שש בבוקר. אני עולה על האופניים, לוקחת את הכלבה. יוצאת אל השדות. רוכבת בשביל בין החיטה הקצורה. מעקצץ לי קצת בעיניים, אבל אני ממשיכה לדווש. בצדה של החלקה נותרו שיבולים עומדות – אלו הן שיבולי הפאה. הן כאילו שם בשבילי. אני עוצרת וקוצרת כמה מהן. כשאחזור הביתה אשים אותן באגרטל עם הפרחים על השולחן. אני ממשיכה לרכוב בשדה וחושבת על המשמעות של אותה פאת שדה שנותרת שם כהלכה וכמסורת. פאת שדה שמטרתה לספק אוכל למי שידו אינה משגת. סוג של פטנט יהודי כזה שמאפשר לתת בלי להגיד שאת נותנת, כזה שנותן את הכבוד לאדם העני – הכבוד שבעבודת כפיים עצמאית, הכבוד בכך שהוא יכול לקצור את החיטה שלו בעצמו.

 

אני רוכבת בשדה וחושבת על האישה הזו, רות, שמכירה את העוני ואת האובדן כל כך מקרוב.

איך היא נישאת לגבר שבא מארץ זרה, מצטרפת אל משפחתו, נקשרת בעבותות לאימו. וכשהוא מת, וכך גם אחיו ואביו, והן נשארות שלושת הנשים לבד, היא מגלה בעצמה את כוח הדבקות. בדיוק בזמן בו הקרקע נשמטת לה מתחת לרגליה, ויש לה שתי ברירות – לחזור לחייה הישנים, לבית הבטוח (אולי) ממנו באה, ליציבות שבלחיות בתוך עמך, עם משפחתך, בסביבה המוכרת, או – ללכת אחרי נעמי בסולידריות גמורה, בטוב וברע, אל עבר עתיד שאינה יודעת מה הוא ומה צפוי לה בו; אל ארץ חדשה, מוכת רעב ומגיפה, ארץ קשוחה. והיא בכל זאת בוחרת באופציה הזו והולכת עם חמתה.

 

ציור: יאיר שביט (נען)

 

האהבה והקשר האימהי ששורר בין שתי הנשים האלה מעורר השראה. נעמי – שלוקחת איתה את דמותה המוכרת של רות לארץ ממנה ברחה, והיא לה כמו נחמה אליה יכולה לברוח, רות – שעוזבת את כל עברה, נצמדת אל ההווה שלה ופוסעת לעבר עתיד שאין לה מושג מה קורה בו, עתיד של עוני מרוד, בארץ לא נודעת, עתיד שעליה יהיה ליצור אותו בעצמה.

 

על מה היא חושבת כשהיא אומרת לה:

אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין
עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר
כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ…"

 

הבחירה היא בין בטחון ובדידות לבין עוני וחברות.

ורות בוחרת בעוני, לא כי היא רוצה את העוני, אלא כי היא בוחרת בחברות.

 

החברות היא סוד העניינים, היא זו שנותנת בטחון והבטחה לעתיד – לא בהכרח עתיד טוב יותר ברמה החברתית או הסביבתית – אבל עתיד שבו את לא לבד. ובעצם כנראה שזה הדבר החשוב ביותר בשביל רות – לא להישאר לבד ולא להשאיר את נעמי לבד. הרעיון הזה שהיחד חשוב יותר מהביטחון הכלכלי והתזונתי, או מהשליטה במה יקרה, הוא רעיון ייחודי ולא טריוויאלי בכלל. אבל היחד הזה, הסולידריות, היא עקרון של כוח ויצירת כוח חיים.

***

אני לוקחת את הרעיון הזה גם לחיי הפרטיים. בכל טלטלה שאני מעבירה את משפחתי זה המוטו המרכזי – כל עוד אנחנו יחד הכל יהיה טוב. הכל יסתדר.

ואני חושבת שזה נכון לא רק לאישה, או למשפחה, אלא גם לחברה.

 

אני יוצאת לרחוב להפגין, אין עלי כלום חוץ מדגל וחולצה, ויודעת ששם – אני לא לבד. ההתקוממות הזאת כנגד ההפיכה השלטונית היא התקוממות של יחידות ויחידים שהחליטו, החלטנו, לא להיות יותר לבד, לא לאפשר להיגרר לבדידות וחוסר אונים, לצאת יחד. וכל עוד אנחנו יחד – הכל יסתדר.

הכוח של היחד הוא הכוח המרכזי והמשמעותי במחאה הזאת. צחקתי לא מזמן עם חברות על כך שזו פעם ראשונה בחיים שאני הולכת עם העדר – עדר א.נשים המציפות.ים את קפלן ואין אפשרות לסטות ימינה או שמאלה – רק ללכת קדימה. זהו עדר שיש בו תקווה, תקווה לחיים ועתיד טוב יותר – שלא ברור מה יהיה בו ועתידו לוט בערפל – אבל היחד הופכו למשמעותי ואפשרי ולמלא תקווה.

 

ומה יקרה שם בעתיד הזה? אני מחזיקה חזק באמונה שלמה שאנחנו נצליח ומשהו טוב יקרה. אבל ההצלחה לא תהיה בלהפיל את הממשלה וללכת לעוד בחירות וגם לא בלהשיג צעדים קטנים של התקדמות בתוך מכונת רעל. ההצלחה תהיה בכך שנשאר מאוחדות ומאוחדים, שלא נשנא, שנעמול על יצירת אהבה שתביא עוד אהבה, ההצלחה תהיה בכך שנצליח לייצר כאן חוזה חברתי חדש, כזה שהיחד הוא רעיון מרכזי בו ונותן מקום לכולם. התיקון יהיה בחוזה שמושתת על עקרונות של צדק ושוויון. עקרונות של סולידריות ודאגה לאחר.ת, עקרונות של אחוות עמים.

ציור: יאיר שביט (נען)

 

ופה אני רוצה לומר דבר אחד שברור לי שחייב לקרות בהפיכה הזאת על מנת להצליח- על מנת שעקרונות הצדק והשוויון יוכלו לקבל תוקף אמיתי – הבית החדש הזה שאנחנו נבנה כאן במדינה שלנו חייב להיות חף מכיבוש. הוא חייב להיות חף מדיכוי של עם אחר ומדיכוי בכלל. הוא חייב להיות חף מאותה היררכיה של עם על עם וחף מיצירת מעמד שולט ומעמד נשלט. לא נוכל ליצור חברה שמבוססת באמת על צדק ושוויון כאשר אנחנו אחראיות ואחראים על כיבוש, שליטה, ניצול, דיכוי של עם אחר. צדק ושוויון לכל.

 

אני חוזרת לפאת השדה שלנו, כאן בקיבוץ, הפאה שאני עוברת לידה כל בוקר, נוסעת בשבילים וזוכרת שפעם, לא כל כך מזמן, לפני 75 שנה, היו פה א.נשים אחרים שהקימו משפחות וחיו בין כרמי הזיתים שלהם. זה סיפור שהיה ושקשה לנו לשמוע – כי זה סיפור שמערער את המקום שלנו כאן ואת הלגיטימיות שלנו כאן אבל זה העבר של פאת השדה הזו. החוזה החברתי החדש יצטרך, על מנת להצליח להיות כזה שמייצר באמת צדק ושוויון להכיר בסיפור הזה, לתת מקום לזיכרון – לא בהכרח מקום פיזי, אבל כזה שבא מתוך החברות והסולידריות ומכיר בכך שפעם היה כאן אחרת ועכשיו, אנחנו במאמץ לתקן.

 

אני חוזרת לחברות. החברות שיש בה כוח לרפא הכל, להתגבר על הכל, לשרוד את העוני. החברות שעוברת כחוט השני בהיסטוריה שלנו. חברות של נשים שבוחרות לקשור את גורלן זו בזו על מנת להצליח לשרוד.

 

ועולה לי עוד סיפור אחד אחרון.

מההיסטוריה היהודית להיסטוריה המשפחתית שלי.

 

ב-15 באפריל 1945 שוחרר מחנה ברגן בלזן. סבתא שלי, נערה צעירה בת 15 בלבד שחמישה ימים קודם לכן שכלה את אחותה ונותרה נצר אחרון למשפחתה. מוכת כאב ורעב הרגישה, כך היא סיפרה, שחייה הגיעו אל קיצם ואין עוד כלום בעולם לחיות למענו. חמישה ימים שלא אכלה או שתתה, לא ישנה, רק התאבלה, עד שתפסו אותה שלוש אחיות ואמרו לה: מרגע זה את אחותנו ואנחנו נדאג לך.

באשר נלך תלכי, באשר נלון תלוני.

 

והן יצאו ארבעתן אל ארץ חדשה ולא נודעת להפוך אותה לבית של בטחון ויציבות, בית של חברות ואהבה. כמו רות, כך סבתי.

וכך גם אני, יוצאת לרחובות כדי שנצליח לתקן את העולם.

 

ציור: יאיר שביט (נען)

 

נכתב לתיקון ליל שבועות, בית העמק 2023