מגילת רות – "כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק" (י.עמיחי)

מגילת רות היא לכאורה אידיליה קסומה, שראשיתה בסיפור על משפחה שנטשה בשעות משבר את הספינה השוקעת, אך בגלות הרע מזלם ונותרה רק ואם המשפחה לבדה. והנה, נפסק הרעב ביהודה, והאישה הגלמודה מחליטה לחזור לבדה ארצה. באופן מפתיע מגיעה אתה גם כלתה המואביה וזו האחרונה לוקחת את נטל הפרנסה על עצמה וזוכה לחסדו של אחד מעשירי בית לחם הפורס עליה את כנפיו המגוננות. אם המשפחה מתאוששת, מגלה יוזמה שמביאה בסופו של דבר לחתונת הכלה עם בעל השדה האמיד. כל הקהילה מברכת אותם בשמחתם ולא רק בן נולד לסבתא המאושרת שינחם את בדידותה, אלא שנכדו הוא דוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו! המגילה נפרסת לפנינו בצבעי שדות החיטה המזהיבים, בין מילות הברכה של בעל השדה ("ה' עִמָּכֶם") לברכת הקוצרים יראי ה' ("יְבָרֶכְךָ ה' "). לפנינו, אידיליה חקלאית ומשפחתית, שלווה ומתוקה, המשמחת את לב הקוראים. היטיב לתאר את השלווה יוצאת הדופן שבמגילת רות המשורר יצחק שליו בשירו רוּת:

קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה / עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר - עֲמוּמִים./ אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ - / וּלְפֶתַע: / דְּמָמָה./ נֹעַם.
אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר, / אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו. / רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ - "ה' עִמָּכֶם!" /וְעוֹנִים - "יְבָרֶכְךָ ה'!" /וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים /  וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת / וְצוֹבְטִים הַקָּלִי -  / אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ./ וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים [...]
אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר / וְנָבִיא - לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן. [...]
וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו, / וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב - לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם. / וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעָמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו / וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ / בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד - אֶת יִשַׁי וְיִשַׁי אֶת דָּוִד...

אכן, זוהי התחפושת הפסטורלית שעוטה עליה מגילתנו. אך מתחת לשלווה הפרוסה על שדות השעורים והחיטים מצוי סיפור של שכול וכאב. מתחת לכל השפע הכפרי, מתגלה לעיננו סיפור על זרות, בדידות, אומץ לב נדיר ויחסי אנוש שמאירים את אפלת הגורל.

 
בשדות בית לחם (ציור: גילי זיוון)

פסוקי הפתיחה (פרק א, א-ה)  מתארים את טבעת חנק הבדידות והשכול ההולכת ומתהדקת סביב צווארה של נעמי, האישה נותרת ללא אשהּ, ללא בניה, ("וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ") זרה, מוכת שכול ואובדן בארץ זרה, בשדה לא לה. לא צריך דמיון עשיר כדי לתאר את רוחה השבורה של נעמי והיא אכן מעידה על עצמה כמה וכמה פעמים במהלך הפרק כי היא מרגישה מקוללת: בדבריה אל רות וערפה - "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי-יָצְאָה בִי יַד-ה' (פס' יג) ובדבריה אל השכנות המתרגשות משיבתה המאוחרת לבית לחם - "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (שם, פס' כ-כא).

חווית ריקנות נוראה אופפת את נעמי, וכל שהיא מבקשת זה לשוב לארצה, להתכנס בקללת בדידותה ולמות בארץ היחידה שהייתה לה פעם בית אמיתי. והנה כאשר אנו מעיינים בפרק א' מסתבר שרוב פסוקיו מוקדשים לניסיונות השכנוע של נעמי את ערפה ורות לשוב לעמן, לבית הולדתן. מסתבר שסיכויי השיקום שלהן בבית לחם אפסיים. הן לא משתכנעות בניסיון הראשון ולא בשני ונעמי מגייסת את כל כוחות הרטוריקה והשכנוע שלה כדי שהן תשובנה "אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ"(שם, פס' ח).

וכל כך למה? הרי מה ישמח את נעמי יותר מאשר הצטרפותן של  שתי נשים צעירות אלו? מדוע בוחרת נעמי לסלקן במקום לחבקן ולהישען על טוב ליבן וכוחן?
נעמי חושבת עליהן, לא על עצמה. יכולתה של נעמי שמרגישה מקוללת, "מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' " שלא להשתבלל ברחמים עצמיים, אלא לחשוב על עתידן של כלותיה - לחשוב על ה'אחרות', זו המחווה האנושית המרגשת ביותר במגילה והיא גם הסמל לבאות:
אם נעמי עסוקה בכלותיה, אזי רות עסוקה בכאבה של נעמי, באהבתה איננה מוכנה לוותר והיא מגיעה אתה לבית לחם, וביום שלמחרת יוצאת ללקט בשיבולים. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, הרי כמואבייה, היא אשה זרה ללא מעמד חוקי וללא הגנה, והיא צפויה לסכנת הטרדה בשדה הקוצרים. אבל אז נחלץ בעז, בעל השדה, שמחליט להגן עליה מפני המטרידים באומרו "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (פ'ב, פס' ט).

 
בשדות בית לחם (ציור: גילי זיוון)

רות תלקט בחריצות מדהימה ותמלא את ריקנותה של נעמי, לא רק בפת לחם, אלא גם בפת של דאגה ומסירות. מלאות זו של נעמי כמו תגלוש מעליה והיא שוב תמצא עצמה חושבת על ה'אחרת', על רות: "הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" (פרק ג, פס א). ורות? אחרי לילה רב תהפוכות, אחרי שהתקווה לחסות ולפרי בטן הולכת ומתממשת, ואחרי שבעז מילא את מטפחתה בשעורים, תסתכל בעיניה של חמותה ותאמר: "שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ" (שם, פס' יז).

מתנותיה של רות ניתנות לנעמי, לזו שכל מחשבותיה בשבילה ולהפך. ולכן בפרק האחרון נקרא את הפסוק המוזר: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי" (פס' יז). והרי הבן הוא בנה של רות? אין זו טעות. רות איננה עסוקה רק באושרה ואהבתה, אלא היא עסוקה במילוי חיקה הריק של נעמי בפעוט מתוק שיהיה לה "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" (פרק ד, פס' טו). היא מתמלאת בנתינתה לזולתה.

לא אידיליה מתקתקה אפוא לפנינו, אלא סיפור על שתי נשים אבודות שמלמדות אותנו את סוד ההתמלאות גם כשנדמה שהכול אבוד, כדבריו היפים של עמיחי:
ונעמי שאמרה, אני מלאה הלכתי וריקם השיבני
אדנ-י, ידעה הכל על תהליך הריק והמלא
על בניה שמתו ועל אנקת רחם מתרוקן
כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק.

מגילת רות כביכול אומרת לנו, מהפכות גדולות לתיקון החברה מתחילות בצעד הקטן של כל אחד ואחת מאיתנו. היכולת לחוש את כאבו של ה"אחר" או ה"אחרת" - היא, היא ראשיתו של התיקון החברתי. בימים אלו, יותר מתמיד, אני חשה שמגילת רות היא הקול האמפטי והרגיש שכה חסר בחברה הישראלית שלנו.

ד"ר גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד; מלמדת ומנחה, בבי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב