מטעמי נימוס התיישבתי במרחק של שני שולחנות ממנה. היא קראה עיתון. כוס הקפה הייתה מונחת לפניה. התאהבתי בה במבט ראשון

לפני ימים אחדים פנה אלי הרב"ש: "שמתי לב שאתה בא תמיד לקבלת השבת בחדר האוכל, וגם מגיע לכל החגים ואירועי התרבות. מה דעתך להחזיק אקדח? השר לביטחון פנים אומר שחשוב שתמיד יהיו בשטח כמה חברים מזויינים".

או-קיי, אנחנו לא בדיוק ישוב ספר, אני גם לא מת על אקדחים (וגם לא על התווית של "חבר מזויין") אבל השבתי בחיוב. הרב"ש החתים אותי על אקדח ברטה תשעה מילימטר ועל נרתיק המתלבש על החגורה ."אתה צריך להביא אישור שעשית מטווח", אמר לי הרב"ש, "תיסע למרכז הקניות בלב-המפרץ. המטווח נמצא בקומת המרתף. אל תשכח להביא קבלה".

אז נסעתי למטווח. קיבלתי הדרכה קצרה. שמו לי מגינים על האוזניים. יריתי. דווקא פגעתי לא רע. האחראי חתם לי על האישור. לא שכחתי לקחת קבלה.

עתותיי היו בידי. ראיתי בית קפה לא ממותג. נכנסתי והזמנתי קפוצ'ינו. אני אוהב לראות איך החבר'ה האלה מצליחים לצייר חצי תפוח עץ על הקצפת. בגלל שזו הייתה שעה מתה, או אולי בגלל שבית הקפה הזה לא היה ממותג, היה המקום ריק. חוץ ממני, המלצר, והבחורה שישבה בפינה.

מטעמי נימוס התיישבתי במרחק של שני שולחנות ממנה. היא קראה עיתון. כוס הקפה הייתה מונחת לפניה.

התאהבתי בה במבט ראשון.

טוב, אז עכשיו אתם מתחילים לקרוא לי בשמות: שקרן, חרמן, תחמן... אבל למה להעליב? תגידו פשוט שאתם לא מאמינים בדבר הזה שנקרא אהבה ממבט ראשון. אלא שדווקא יש מין דבר כזה, גם אם לכם זה לא קרה אף פעם. אצלי התאהבות מתחילה ונגמרת מעל הכתפיים. עטרת השיער, הקלסתר, הלחיים הגבוהות, השפתיים, האף, העיניים... בעיקר העיניים. היא הרימה לרגע את מבטה מהעיתון והביטה בי... מבט ארוך... מחויך... רך... ואני הייתי מאוהב. היא הפכה דף וחזרה לעיין בעיתון. קראתי למלצר. נתתי בידו מפית נייר. כתבתי בנאלית :"בשביל מבט הורג כמו שלך צריך רישיון... אם תביטי בי עוד פעם, זו כבר תהיה עבירה פלילית".

"על איזה סעיף "? החזיר לי המלצר את הפתק.

"התעללות בגווייה" רשמתי.

המלצר מסר לה את הפתק וחזר אל מאחורי הדלפק. היא חייכה מבלי להפנות אלי את עיניה, אבל אני ידעתי שגם אצלה קרה משהו. שמעתי את הקליק.

ואז קרה דבר בלתי צפוי. אל בית הקפה נכנס אדם. זאת אומרת ההפתעה לא הייתה בזה שנכנס אדם, אלא בזה שהוא שלף מכיסו סכין מטבח גדולה, נכנס אל מאחורי הדלפק, וציווה על המלצר המבוהל לתת לו מייד "את כל מה שיש לך שם בקופה המזוינת שלך".

עכשיו אני צריך לספר לכם שני דברים: אלף, כבר אמרתי, אני לא אוהב מילים גסות, ובית, אני אף פעם לא מתערב בעניינים לא שלי. אבל היה שם מין צירוף מקרים כזה: בחגורתי היה תחוב אקדח, שני שולחנות ממני ישבה בחורה שלתשומת ליבה השתוקקתי, ומאחורי הדלפק עמד מלצר אומלל שרק לפני רגע עשה לי שירות אישי, שלא במסגרת תפקידו. בקיצור, עוד לפני שהספקתי לתת לעצמי דין וחשבון, כבר עמדתי ליד הדלפק עם אקדח שלוף. אני לא יודע מה היה קורה אם הבחור עם הסכין היה מחליט לעשות שטויות, אבל הוא הביט בי רגע, ואחר-כך הכניס את הסכין לכיסו וברח.

תחושת הניצחון המפתיע העלתה סומק בלחיי. שמעתי קול צעדים מהירים מאחורי גבי. הסתובבתי. היא חלפה על פני, שפתיה קפוצות וקמט של רוגז חרוט בין שתי גבות עיניה.

"אבל מה קרה?!" שאלתי בהפתעה.

"אני שונאת גברים אלימים. לרגע חשבתי שאתה לא כזה,  שאולי אתה שונה", הפטירה ופרחה לה.