ריבוי האפשרויות בתיאור המשכן מעלה שהסיפור עצמו וכמות ההסברים לו, מובילים למחשבה שזהו סיפור אגדה ללא אחיזה במציאות

 

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: {ג} וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: {ד} וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: {ה} וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: {ו} וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: {ז} מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: {ח} וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: {ט} כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ: (ס) {י} דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: {יא} וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: {יב} וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי

 

פרשת בְּמִדְבַּר היא פרשת השבוע הראשונה בספר במדבר. תחילתה בראש הספר (במדבר, א', א') וסיומה, לפי חלוקת הפרקים, בפרק ד', פסוק כ'.

***

על-פי האמונה הדתית אפשר לשרטט הליך שהחל עם פטירת יעקב אבינו, שבו נקבע לראשונה מקומם של השבטים, המלמד גם על מעמדם וייעודם, ומשם דרך החנייה והנסיעה במדבר לכיוון ארץ ישראל, ולבסוף ההתנחלות הקבועה בארץ, כשהמקדש בירושלים במקומו הקבוע עומד במרכז.

 

הרב ד"ר יצחק קראוס, מרצה במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, כותב על משמעותו של הדגל הנזכר בפרשה. על פי הפשט, נראה כי קביעת סדר מחנה ישראל הוא הליך שנועד לארגנו. כך מסביר רש"י את הפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת": "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". כלומר, החלוקה הייתה כפולה: "איש על דגלו" - חלוקה שבטית, ו"איש על מחנהו" - חלוקה למחנות, כשבכל מחנה שלושה שבטים. לפי רש"י, לכל דגל, כלומר לכל שבט, יהיה אות - "מפה צבועה" (הדגל בלשוננו), וסימן זיהוי שיסייע לכל אחד למצוא את מקום חנייתו במדבר.

***

למונח "דגל" יש משמעויות שונות; בלשון המקראית הוא מורה על קבוצת אנשים שיש להם אידאל משותף והמאוגדים בחטיבה אחת, כמאמר המדרש:

"אין דגלים, אלא צבאות" (שמות רבה פרשה ט"ו, ז).

 

הדגל, במשמעות אות וסימן, הוא סמל עצמאות, ובמדרש: "וכיון שעלו ישראל מן הים, אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים-דגלים שיהיו מהלכין בטכסיסי מלכים" (דברים רבה, פרשת דברים, ט"ז). עם היוצא מעבדות לחרות מניף דגל המורה על חרותו, וכך עשו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף, על פי פירושו של רמב"ן ( שמות י"ד: ה): "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכִינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות".

 

תחיית עם ישראל בארצו לאחר גלות ארוכה, מלווה בדגל המסמל גינוני מלכות של עם בן חורין. דגל ההסתדרות הציונית ודגלה הרשמי של מדינת ישראל דומה לטלית, כפי שמתאר דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית השני: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס... העסיקה אותי השאלה... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל לבן כחול - הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו. טלית זו היא סמלנו. נוציאה מנרתיקה ונגוללה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו."

 

ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי הציונות הדתית, שהיה בין הנאבקים על קביעת סמלים יהודיים מסורתיים למדינת ישראל המתחדשת, כתב: "ואל יהיו סמלים קלים בעיניך. הם מעוררים מחשבה, כיסופים עמומים למסורת דורות, למקורות ולמקוריות, נימי קסם המקיימים שרשרת הדורות עבר, הווה ועתיד".

 

מפקד בני ישראל,  Henri Félix Emmanuel Philippoteaux (1815–1884)

 

***

לדעת מרבית החוקרים, סוגיית אוהל מועד המופיעה בפרשה, היא פתח לביקורת שיטתית על תיאורי המשכן. את השיטה הקלאסית במחקר סיכם יוליוס ולהאוזן חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני, כשטען כי כל תיאורי משכן אוהל אינם אלא פרי המצאתם של חוגים כוהניים ירושלמיים שביקשו לבסס את קדמותה של "אחדות הפולחן", ולצורך זה המציאו תיאור על מעין "בית מקדש נייד". עם זאת, הוא הודה בגרעין ההיסטורי של תיאור אוהל מועד שמחוץ למחנה ושיער כי במקורו היה אוהל זה בגדר כיסוי לארון העדות.

 

בין החוקרים המערערים על שיטת ולהאוזן יש טוענים שהתורה מייצגת תערובת של מסורות צפוניות ודרומיות של שבטי ישראל. לשיטתם, הארון שימש את שבטי הצפון, ואילו האוהל הריק שימש לגילוי אלוהות עבור שבטי הדרום. הכנסת דוד את הארון אל האוהל הריק הידקה את הקשרים בין השבטים ויצרה את המסורת המשולבת אודות המשכן - ובו הארון - המצויים במרכז המחנה. על פי שיטה זו, למעשהו של דוד התחבר לימים הרעיון, עם הקמת המקדש, כי האל שוכן באוהל, ומכאן נוצר השם "משכן".

 

אסכולה אחרת בחקר המקרא טוענת שתיאור המשכן העומד במרכז המחנה, משקף גם הוא מציאות היסטורית. גישה זו בנויה על האינטואיציה הבסיסית כי מקומו של אוהל קדוש יימצא בדרך כלל במקום מוגן היטב, ועל המחקרים אודות מבנה המשכן שהראו הבדלים משמעותיים בינו לבין מבנה המקדש. לשיטתם, שכינת האל באוהל משקפת את השלב בו חיו השבטים השֵמיים-מערביים בעצמם באוהלים, ולכן אין מקום לביקורת של ולהאוזן, אלא יש להסתפק בשאלת הדרגתיות המעבר של המשכן מאוהל ארעי למבנה קבע.

 

ריבוי האפשרויות בתיאור המשכן מעלה שעצם הסיפור וכמות ההסברים, מובילים לאפשרות הסבירה ביותר: שזהו סיפור אגדה ללא אחיזה במציאות.

***

דן אלמגור נדרש לנושא הדגל בימי האינתיפאדה וכתב שיר מחאה שפורסם בשבוען “העולם הזה” בשנת 1989

 

וְאַתֶּם, חַיָּלֵי כָּל הַחֵילוֹת,

כָּל הַיְּחִידוֹת –

הַבִּיטוּ לִמְפַקְּדֵיכֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם

וְאִמְרוּ: "לֹא!

לֹא בַּיְּלָדִים!

לֹא בַּיְּלָדִים!

הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה רוֹצִים לִחְיוֹת.

לִחְיוֹת. בְּכָבוֹד. עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצוֹ".

קוּמוּ, צְאוּ אֲלֵיהֶם

וְדַבְּרוּ שָׁלוֹם.

 

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לִמְסֹק זֵיתִים בַּכְּרָמִים, שֶׁאֶת עֲצֵיהֶם

הֵם מְטַפְּחִים כְּבָר מֵאוֹת בַּשָׁנִים.

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לְגַדֵּל יְלָדִים –

לֹא כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקוּ אֲבָנִים

אוֹ בַּקְבּוּקִים מִתְלַקְּחִים,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט,

לְשַׂחֵק בְּשֶׁקֶט –

לְהָנִיף דֶּגֶל.

דֶּגֶל. דֶּגֶל מִשֶּׁלָּהֶם.

 

וְלִבְכּוֹת מוּל הַדֶּגֶל הַזֶּה

כְּמוֹ שֶׁבָּכִינוּ אָנוּ בַּלַּיְלָה הַמְּרַגֵּשׁ הַהוּא.

וְאֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ

שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם

לִשְׁלֹל מֵהֶם אֶת הָרָצוֹן הַזֶּה,

אֶת הַדֶּגֶל הַזֶּה,

אֶת הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה.

הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה, הַבָּאוֹת תָּמִיד – תָּמִיד! –

בְּתֹם כָּל הַדְּמָעוֹת הָאֲחֵרוֹת.

 

“דמעות מול דגל” הוא קטע מתוך שיר ארוך, “אנחנו יורים גם בילדים”, שקרא דן אלמגור מעל הבמה בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) ביום השנה הראשון לאינתיפאדה הראשונה. בתגובה הודיע בכנסת יצחק רבין, שר הביטחון דאז, ש“אין מקום במערך החינוך של צה”ל לחייל מילואים הכותב דברים כאלה" (אלמגור היה אז בן 54, בשנת המילואים האחרונה שלו). כעבור שנים מעטות השמיע רבין בנאומו על מדשאת הבית הלבן, בנוכחות הנשיא קלינטון וערפאת, כמה משפטים המזכירים קטע מהשיר של דן אלמגור.