תערוכת "אורחן זיפזיף" במתחם התחנה המרכזית בעכו, מבקשת להתנתק מן המהומות שהיו בעיר במבצע "שומר חומות", מן המחאה הציבורית המתקיימת עתה ומציעה מציאות אסקפיסטית של אירוח ברוח המקום   

 

תחת ההשפעה וההשראה מתערוכת "זומו" (גילוי נאות: הדרכתי בה), שהתקיימה בקיץ האחרון במפעל הבשר הנטוש "זוגלובק" בנהריה, הגעתי לפתיחה של תערוכת "אורחן זיפזיף" בעכו.

 

התערוכה רבת המשתתפים (70 במספר) שוכנת למשך חודש וחצי במתחם התחנה המרכזית בעיר. מה שהייתה פעם המכללה ללימודי עבודה, אבחון, הכשרה והשמה של משרד העבודה, מאכלסת 50 חדרים בשתי קומות ובהם עשרות מיצבים, מיצגי וידאו, ציור, צילום ופיסול ומה שביניהם.

 

***

אם בנהריה מדובר היה בחללי ענק תעשייתיים, על הטורבינות והדוודים שנותרו מהמפעל, ועל תערוכה בשם "מפעל חיים" שהתמקדה באופן מבריק במפעל השחיטה ועיבוד הבשר החי (מוות) מול הפן האקולוגי והאנושי (חיים), הרי שבעכו עסקינן במבנה שמדמה "מלון אורחים", בהתייחסות  לבנייה מזיפזיף (בערבית "נוע-נוע") שאפיינה את הבנייה בעכו בשנות העשרים, ובקבוצת בנייה מעולי בריה"מ  שכינתה עצמה על שם החומר שנרקח מחול ים ורסיסי צדפות וקונכיות. התבליט של האמן המנוח גרשון קניספל, על הקיר הסמוך בתחנה המרכזית, מתייחס לאותה קבוצת עבודה של עולי בריה"מ.

 

בימים טרופים אלו של מחאה אזרחית כנגד ההפיכה המשטרית, ונוכח הזיכרון הלא רחוק מאירועי מאי 2021 בעכו של שריפת מסעדות ובתי מלון בעיר העתיקה, קשה להבין את הבחירה בנושא כה מנותק מציאות ונטול הקשר כמו אירוח, מנוחה על אם הדרך, נופש ובילוי.

 

ניתאי חלופ. המיקום באורחן התיירותי היה מנוכר ליצירה (צילום קרני עם-עד)

 

צוות ההפקה של ה"זומו" (מיזם מתמשך בפריפריה הישראלית שנועד להנגיש אמנות פלסטית לציבור הרחב ואשר נוצר מהמילים "זוז" ו"מוזיאון" - ק.ע.) היה מודע לבעייתיות הבחירה בנושא הנ"ל וכתב על כך בקטלוג: "..התבערה שפרצה אז בעיר עדיין מורגשת והגחלים תחת לפני הקרקע עדיין לוחשות.. הפעולה של זומו בעיר אינה מבקשת לאחות את הקרעים וגם לא מתיימרת להציע דרכים לחיים משותפים. אנחנו מבקשים להיות אכסניה למחשבה אחרת ולגישה מעט שונה, שבה הכל שווים, באחריות ובזכות. גישה שבה הדלת פתוחה לכולם.. "זומו", מראשית דרכו ומעצם מהותו, הוא הפגנה אחת גדולה. הוא לא יוצא נגד – אלא נלחם על הבעד" (ציטוטים מתוך הטקסט הנלווה ק.ע).

 

המבנה עצמו, כעור ודקדנטי כמו התחנה המרכזית הסמוכה, הזכיר לי מבנים בתל אביב טרם הריסתם לטובת גורדי שחקים ו/או מתחמי מסחר. גם שם זימנו אמנים רבים ליצור על הכתלים והרצפה והתוצאה היתה מרהיבה ושובת עין, מבלי להטעין עליה משמעויות חוץ אמנותיות. ההקשר של העבודות בחדרי האורחן של עכו לנושא המרכזי לא היה קוהרנטי דיו, וגם אם הטקסט דיבר על אורחן ואירוח, הרי שהאמנות לא ממש נגעה בזה. השטיח האדום במסדרונות מתאים יותר למלון דרכים זול מאשר לזה שנפרש בפסטיבל סרטים נחשק וגם מיצבי אורות בחללים מרכזיים הזכירו לי "בורדל" זניח.

***

קשה להכיל בטור קצר מועד 70 עבודות, גם אין לי טענות כלפי האוצרות שבתנאים הלא פשוטים ניסו ולא אחת הצליחו להוציא את המיטב, ואמנה כמה שהבליחו מתוך האפלה: .סאהר מיעארי, אמן שמשלב בין עבודות בניה לאמנות לא שימושית, הציב בלב הלובי של האורחן העתק של סירה ששימשה כסירת דייג של קרובי משפחתו שהתגוררו בעכו. בדרכו המתוחכמת, כשהוא תוחם עמוד תמיכה מבטון בקרשי הסירה, מדבר מיעארי על נדודים והגירה, קפאון ונטישה של מונומנט שנועד להיות בתנועה עם השלמת העבודה עליו.

 

אשרף פואחרי שאימץ את דמות החמור כאלטר אגו שלו, יצר את דמות החיה בדרך מתעתעת. בכל זווית אתה מגלה מאפיין שונה - ציור של הוצאה להורג מאת גויה, טפט פרחוני וחמור.

הדר סייפן כיסתה מזרון ים בשמיכה תרמית וגם היא מדברת על הגירה ופליטות באמצעות החפץ שמשמש גם לבילוי ונופש וגם לאמצעי צף של פליטים שמבקשים להגיע לחוף מבטחים.

 

יעל סרלין. ההומור והמציאות ההזויה משיקים לנושא האורחן (צילום קרני עם עד)  

 

ניתאי חלופ ואלונה רודה יצרו, כל אחת ואחד לחוד, מיצבים מחול ועץ. השניים, בפיסול מהפנט, התייחסו לנושא הזיפזיף המדובר אבל מיקומם באורחן התיירותי היה מנוכר ליצירה. אולי נכון היה למקם את "מזבח החול" של רודה ואת "אבן דרך" של חלופ (אותו יצר עם בנות ובני נוער מעכו) במתחם חוץ שהיה מתאים יותר.

 

***

נועה שיזף  יצרה מחווה לעיר עכו בעבודתה "טרופת 3/ אי הזבובים". צילום של ספינה טרופה מהמאה ה-12 שנמצאה דווקא בברצלונה עברה הגירה לעיר עכו וסיפחה אליה חפצים שהאמנית אספה מדייגי העיר. השילוב בין העתיק לחדש מצליח ליצור חוויה חושית נוגעת ללב.

 

היו גם אמנים כמו שחר סיוון ורועי כהן שהתייחסו למבנה המכללה – כל אחד בדרכו המשולחת. רועי כהן יצר מעין "משרד" בו הציב חפצים שניטל מהם תפקודם הרגיל - עטים מכופפים, נעליים שחוברו להן יחדיו, כיסא משרדי מטופל ועוד. שחר סיוון יצר פסלים שמדמים פקידים העומדים בתור לשולחן או דלפק קבלה. טפסים ממתינים למבקרים שיעקפו את התור וימלאו אותם. ההתייחסות של סיוון לייעוד המבנה טרם הפיכתו למוזיאון זמני, מעוררת הזדהות ואותנטיות.

 

אהבתי גם ובעיקר, דווקא בגלל הקיטש המאפיין, את מיצב "תל עכו" של יעל סרלין. יעל הקימה מעין סטודיו צילום אליו מוזמנים האורחים להצטלם על רקע חפצים ודימויים אותם אספה מבתים של תושבי העיר, תוך ייצוג ארצות המוצא שלהם. דווקא ההומור והמציאות ההזויה בחדר משיקים לנושא האורחן ולבטח מתמקדים באסקפיזם אליו שאפו האוצרות של התערוכה.

 

"זומו עכו" במתחם התחנה המרכזית של עכו. פתוח כל ימות השבוע (8.00-20.00 מלבד שישי ושבת אז הסגירה היא בשעות הצהריים).