בין הלב הכמֵה למוח הכופר | אלון גן

"סדקים בארץ ובשמיים"  - "הדרך בה בחרתי": לזכרו של אבישי גרוסמן, במלאת שלושים למותו




אבישי גרוסמן, בן וחבר קיבוץ עין שמר, איש חינוך, איש רוח, איש שיח, איש ספר, איש של אנשים, איש של חלומות ושברים, הלך מאיתנו.  

באבישי נכחה פסימיות אופטימית, היה בו ממד ברנרי של "ייאוש יוצר" של "אף על פי כן".  

כל מי שנפגש עם דבריו ועם כתביו חווה את אחדות הניגודים הזו, את המתח המתמיד שבין הלב הכמה למוח הכופר, שבין סימני קריאה לסימני שאלה, בין נבואת זעם וחורבן לבין אמונה ברוח האדם.

אבישי היה במקביל: גם תוצר וגם יוצר של הרוח והמעשה הקיבוצי.   
תוצר: שנולד לתוך ימי הסער והפרץ של מהפכת האדם החדש הקיבוצי וכמו רבים מדור היצחקים, הוא גיבש את זהותו מול דור האברהמים שבעקבות ה-"לך לך" שלהם, הם יצרו "דת קיבוצית" חדשה ורצו שבניהם יהיו המימוש האולטימטיבי של חלומותיהם.

יוצר: כי, הוא ורבים מבני דורו חוו את המעבר המורכב מ– "אש יוקדת בחזה" (עידן האמונה) למפגש טעון עם "לוחות שבורים" (עידן הספק), שחייב בחינה מחדש של אמונות ושל מעשים לנוכח משבריה וגליה של מציאות מורכבת.

לפני כמה חודשים, בימי חשבון הנפש של חודש אלול תשפ"ב, פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה ביחד עם עדה ואביטל גבע, יזמו כנס (בחממה בעין שמר) שהוקדש לדיון רטרוספקטיבי בכתבי אבישי לאורך השנים.

כותרת המפגש היתה: ברית גורל ו/או ברית ייעוד  - מאין באנו ולאן אנו הולכים?

כך נכתב בהזמנה למפגש:
במשך עשרות שנים, פרסם אבישי גרוסמן מאמרים וספרים בהם ביקש לנקוט עמדה כלפי "המצב" בהקשר למעגלי הזהות השונים:
הזהות הקיבוצית, הזהות הסוציאליסטית, הזהות הישראלית, הזהות הציונית ועוד.
במפגש זה, אנו מבקשים להיפגש עם דברים שחשב וכתב אבישי לאורך ציר הזמן ולבחון  את עמדתו כלפי "הדרך בה בחרתי" (כותרת אחד מספריו).
נבקש לחשוב ביחד על: "יסודות הקיום הקיבוצי", "יסודות הקיום הישראלי", יסודות הקיום האנושי".
לדברים שאמר וכתב במהלך השנים יש רלבנטיות רבה ל"מחפשי דרך". לכל אלה החיים את המאבק הסיזיפי לצמצום הפער בין המצוי לרצוי, בין הקיים, לבין מה שראוי שיתקיים. לאותם מתקני עולם שמחפשים לחרוג מעבר לאפרוריות היום יום ולהטעין את האדם והחברה בתוכן, טעם ומשמעות.
בחרתי לשתף אתכם בשפת הניגון הפנימי של אבישי, דרך הצגת חלק קטן מתוך הדילמות, והנושאים שהעסיקו את אבישי, תוך התמקדות בשלושה נושאים: מצוקת ההוויה היצחקית, חלומות ושברים והצורך בחיפוש וגיבוש "שמיים רוחניים" כמצפן להולכים.

 
אבישי גרוסמן. בין נבואות זעם לאמונה ברוח האדם (צילום: דוד עינב)


דור הבנים מבקש לפרוץ את הסד המעקר של דרישת ההמשך ומחפש ייחודו וייעודו הדורי: אבישי היה שייך לדור היצחקים, הדור שהתבקש להגשים ולממש את החלומות של ההורים שלו. בשלב מסוים חלק מדור זה ביקש לחפש גם את המימד האברהמי בחייו. ולגבש "לך לך" משלו. את הכמיהה הזו הציג אבישי ב"שיח עין שמר" שהתקיים כשנה לאחר המלחמה ובקובץ "בין צעירים":

• 1968: "וכל אחד שואל את עצמו אם אנחנו דור של אפיגונים, דור של כאלה שגדלו על יד דור גדול, דור יוצר, דור שעשה מהפכה עצומה בחייו האישיים… הדור הוא דור גדול, דור גיגאנטי והשאלה היא אם דורנו הוא דור שצמח בצל … שאנו צמחי צל - או שלנו יש דבר ייחודי לומר לגבי הקיבוץ, לגבי עתידו, לגבי דמותו, מעל ומעבר לשאלות של עבודה וארגון ומלחמה."
(שיח עין שמר, עמ' 65.)

• 1969: "מבחינה רוחנית כולנו עדיין דור המשך. טרם הצלחנו ליצור את הנדבך המיוחד לנו והמייחד אותנו בעולמה הרוחני של התנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוקם, וממשיך להתקיים מכוח העצמה הרוחנית והדפוסים המחשבתיים שנוצרו ונהגו על ידי דור המייסדים, אך אנו דור שלא משלים עם גורל של המשך שאין עמו בחירה – אנו מבקשים לנו זהות, ייחוד". (בין צעירים, עמוד הפתיחה.)

אבישי השתייך לחבורה מתוך דור הבנים, שביקשה לפרוץ את "הסד המעקר של דרישת ההמשך", למרוד בהוויה היצחקית ולגבש זהות דורית וזהות קיבוצית המחפשת את אמנות המינון שבין מסורת לחידוש.  

אנטומיה של חלומות ושברים א': התנפצות האמונה בברית המועצות

בני דורו של אבישי בקבוץ הארצי, חוו על בשרם את המעבר הכואב והמטלטל מפסגות "אשרי המאמין" לתהומות התנפצות האמונה הדתית משיחית בברית המועצות. אבישי היטיב להמשיג את המחיר הכבד והמשמעויות הכואבות הנגזרות מתהליך המפגש עם "לוחות שבורים": באחד מספריו, כתב: "נולדתי אל האמונות הגדולות, ואני חי את שברן."  חווית ההתרוקנות הכואבת הזו ותחושת השבר ליוו אותו לכל אורך השנים: "השקר נחשף, האמונה הפכה לטינה חשדנית, אין תפילה ואין אלוהים, אבל הגדם, המקום בו הייתה ממוקמת האמונה, ממשיך לכאוב" (שם, עמ' 37).

 

אנטומיה של חלומות ושברים ב': הפרידה מהקיבוץ השיתופי

עוד זה מדבר וזה בא... התנפצות "הלוחות השבורים" של "המולדת השנייה", גרם לרבים להמיר את הדלק הרעיוני בדלק צרכני שנועד למלא את החלל האמוני. אבישי כאב את התהליך הזה וכתב: "עשרות שנים של מעשיות שרירית, התמקדות בפרקטי-פרגמטי, הותירו את עולמנו הקיבוצי יתום מחיפושי משמעות שמעבר לכאן ועכשיו. והתוצאות? הרי הן לפניכם." (מה שרואים משם, עמ' 18-19). הוא קיווה ונאבק על כך שהקיבוץ יהיה חברה ההולכת נגד הזרם ובכאב הודה בכישלון מאבק זה: "הגענו אל מחוז חפצנו, הפכנו ל'כמו כולם' – נורמליים, חסרי ייחוד. הללויה"  (סדקים בארץ ובשמיים, עמ' 102). באזמל חד הוא ביקר את תהליכי השינוי שעברו על הקיבוצים בכלל ועל עין שמר בפרט ובעיקר:  "רק לפני חודשים אחדים הבנתי את מה שניתן היה להבין כבר לפני ימים רבים... סוף דרכו של הקיבוץ. קיומו של הקיבוץ הבנוי על שוויון ערך בין אנשים שונים, אוטונומיים וייחודים, מובטח כנראה, רק בבתי העלמין או בחדרי ההנצחה" (מה שרואים משם, עמ' 61).

 

אנטומיה של חלומות ושברים ג': החברה הישראלית מחברת מופת למדינת כיבוש ועוול

אבישי חש שמחנה השלום,  מחנה השמאל הולך ומאבד את השפעתו על עיצוב הזהות הישראלית. כתביו מלאים בנבואות זעם ומאמרי קינה וביקורת על השתלטות הכיבוש, המיליטריזם, והלאומנות על חיי המדינה: "מחנה השלום נראה כיום, יורה ובוכה.... אין בו את עצמת הכוח הפנימי הנדרשת כדי לזנק ... בשלב הבא נהיה מוכנים גם למלחמת אזרחים, כדי להגן על עם ישראל מפני רצונו של עם ישראל להשמיד את עצמו השמדה עצמית. (איש איש פרתו וקרציותיה, עמ' 16) אני רוצה לקוות שההתעוררות של המחנה הדמוקרטי ליברלי למול ההפיכה המשטרית, היתה לו לשביב של תקווה הממתן את נבואות החורבן הרבות הכתובות בין דפי ספריו.

***

הממד הרוחני  - הצורך באופק  החיפוש אחר "ברית יעוד"

למרות כל שברי האמונה הללו, אבישי לא ויתר על החיפוש אחר "שמיים רוחניים". הפסימיות האופטימית שלו, יצרה מפגש מעניין ופורה בין ניתוח כואב וביקורתי של שברי החלומות לבין אי נכונות לוותר על הצורך ב"נשמה יתרה", ב"קומץ שמיים", ב"מצפן רוחני": "אנשים זקוקים לשמיים רוחניים.  ... בימינו אלה, מה נשאר לאדם המודרני להאמין בו? הכל מוטל בספק, המציאות קשה ולאדם אורבות סכנות קיומיות ואקטואליות, השמים הפכו נמוכים וחלולים, אבל הכמיהה למשהו שהוא מעבר לכאן ועכשיו, משהו שנותן סיכוי למשמעות שמעבר לנגלה, הכמיהה הזאת ממשיכה להתנגן בעולמם הפנימי של רבים מהאנשים החיים את המציאות המודרנית." (סדקים בארץ ובשמיים, עמ' 27).

 

בספרו האוטוביוגרפי: "הדרך בה בחרתי", היטיב אבישי לעמוד של שני צידי המטבע הרוחני, מצד אחד כאב השבר והחלל ומצד שני הצורך המתמיד לא לוותר על חיפוש הצורך בממד רוחני: "במבט לאחור אני רואה את עצמי ואת בני דורי כניצולים משריפה של אמונות גדולות שהכזיבו. לעיתים אני חושב שאדם שמוקד אמונתו התגלה ככוזב, בבחינת אשליה שנתנה לו טעם קיום מלהיב אך קצר מועד, ספק אם יש ביכולתו לשקם ולחדש את המבוע ממנו תצמח אולי בעתיד אמונה חדשה. .... חרף קושי זה אני מרגיש את עצמי כמי שלא קיבל פטור מניסיון מתמשך לעצב מחדש שמים רוחניים לי ולחבריי.  ("הדרך בה בחרתי", עמ' 148).

***

אהבתי את אבישי, אהבתי לשוחח אתו, והתעשרתי מקריאת דבריו הרבים. למרות שלא פעם ניסיתי למתן את אווירת הייאוש ונבואות החורבן והזעם, תמיד חשתי שהם יצאו מתוך שרשי נשמתו של אדם שהחיידק הבריא: תיקון אדם, תיקון חברה ותיקון עולם מקנן בחדרי ליבו ומוחו ומזין את עשייתו.

 

אני מבקש לסיים בקטעים מתוך הקדיש החילוני שניסח המשורר עלי אלון. (חברו של אבישי, הן לחלומות והן לשברים). קדיש הנקרא בהלוויות הנערכות לחברי עין שמר:

"יתגדל ויתקדש האדם בחייו ובמותו, בשמחתו, בסבלו ובעמלו. ...  ואם תמו חיים של טעם – לא יפקד זכר פועלם. ... ינבוט הזרע אשר זרעו. העץ יעשה פרי, הבית ישגשג, יהמה חיים וירבה דורות. ...אבישי גרוסמן,  אדמת עין שמר אוספת אותך היום בעצב ואהבה אל חיקה. ימתקו לך רגבי עפרה.

 

יהיו חייך ומעשיך צרורים בצרור חיינו לנחמה ולתקווה".

 

היה שלום, איש שלום

תחסר לי

אלון גן

 

ד"ר אלון גן הוא בן כפר מסריק. משמש יו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה